פרשת יובל המבולבל גרמה לי לחוש בושה על שאני חלק מאותה ״תקשורת״. הפעם הראשונה שבה נחשפתי לפרטי הפרשה הייתה בדיווח היסטרי על כך שכוכב הילדים “נחקר במשטרה בחשד לשימוש בקוקאין במחיר של 2,000 שקל לגרם״. אם יש נושא שאני מתמצא בו ברמות הכי גבוהות והכי מעודכנות, זה סמים. שנים של שימוש בכל סוגי הסמים וגמילות, פלוס קריאה שוטפת של חומרים עיוניים בנושא וקשר קבוע עם מכורים (למטרות עזרה והכוונה) הפכו אותי למומחה בעל שליטה פנומנלית בנעשה בתחום. אני לא מתבייש להכריז שאני ראוי לקבל תואר ד״ר של כבוד במדעי הנרקוטיקה והפרמקולוגיה.
כד״ר דיין קראתי את הידיעות שהחלו לצוץ על הפרשה והתפוצצתי מזעם, כי היה לי ברור שהפרטים שאמורים להעצים אותן ולגרום לקורא להסיק שיובל המבולבל הוא מקרה קשה, ג׳אנקי מארץ הג׳אנק, פשוט לא נכונים. פשוט אין דבר כזה 2,000 שקל לגרם. אין, לא קיים. אפילו לא קרוב למחיר השוק האמיתי, שהוא בין 600 ל־800 שקל. לנקוב בסכום המדובר זה שקר שאולי נועד להעצים את הידיעה ולגרום לקורא לשמוט את לסתו בתדהמה. הכל בשם תרבות ה״וואו״ ששולטת בתקשורת ביד רמה וגורמת לה לאבד אמינות. אני לא מאמין שכל הכתבים שכתבו את הידיעות האלו ועורכיהם שאלו אנשים שטעמו את טעם האבקה הלבנה פה ושם אם הסכום הגיוני.
אחרי שקראתי כמה וכמה ידיעות על הפרשה, חשבתי לעצמי שהדבר האירוני בה הוא ההתמכרות של התקשורת לצורך להדהים במחיר של ״פייק ניוז״. הבעיה היא כמובן שמי שנרמס תחת הידיעה הזו הוא אדם בשם יובל שם טוב. הכל בשם הרצון להרעיש, להדהים, להפעים, לרגש. המציאות היא שיש הרבה מאוד אנשים, נורמטיביים, שחיים חיים סטנדרטיים, ועושים מדי פעם קוקאין, אחת לזמן מה. אני מכיר אותם היטב, כי תמיד קינאתי בהם על היכולת לעשות סמים פה ושם - לא כל הזמן ובכל מחיר תוך כדי השמדה טוטלית של חייהם וכבודם. אבל ברגע שאתה מציין סכומים מופרכים בידיעה על פרשת הסמים של יובל המבולבל, הדבר גורם לקורא להניח שמדובר במקרה קשה מאין כמוהו ושאין מדובר במישהו שפשוט נהנה פה ושם.
אולם זה לא נפסק שם. יום למחרת התפרסמה כתבה על צריכת הקוקאין בארץ. הכותרת הכריזה שהסם ״הפך לזול יותר״ וש״כך הפך הקוקאין מסם קשה ומסוכן למיינסטרים של הבליינים התל אביביים״. ובכן, בולשיט מארץ הבולשיט. המחירים של הקוקאין רק עולים (לא עד כדי 2,000 שקל לגרם, כמובן, אבל עולים). אין לי גם כוח להסביר שגרם קוקאין בשביל בליין הוא לא כמות כל כך גדולה וסביר שיקנה כמה גרמים, ושקוקאין הוא מזמן המיינסטרים של הבליינים התל אביביים. עוד בתקופת השימוש הקשה שלי, לפני תשע שנים, הקוקאין היה המרענן הרשמי של עולם הבילויים בעיר. שהאמת תלך לעזאזל, העיקר להכריז הכרזות מפוצצות שיתאימו לתיאוריה של הכתב והעורך שהחליטו שזו המגמה כרגע, תחת הטענה שמדובר בתופעה תרבותית עדכנית ששווה כתבה.
כמה ימים לאחר מכן הגיעה גאולה בדמות כתבה של אמיר זוהר, בעיתון זה, שהביאה את התמלול של החקירה של יובל במשטרה ושם מתגלה האמת הפחות זוהרת של הפרשה.
״אתה זוכר כמה שילמת?״, שואל אותו החוקר. ״500 שקל לגרם״, עונה יובל בלי להתבלבל (סלחו לי, הייתי חייב בדיחת ״בלבול״ אחת). כמו כן, מתגלה דרך התמלול שתדירות השימוש של יובל היא אחת לכמה חודשים. בקיצור, בדיוק כמו אותם ״משתמשים נורמטיביים״ שדיברתי עליהם קודם.
ולקינוח גאולה בדמות משפט ״לנוכח נסיקת המחירים בארץ (של הקוקאין - ל״ד), עבריינים ישראלים בכירים מפעילים רכבת אווירית של בלדרים״. אז איפה הטענות על הצניחה במחירים? איפה הן? איפה ה־2,000 שקל לגרם? איפה הוא? ומאיפה הסכום המופרך הזה הגיע?
הכי עצוב כאן זה שבעקבות כל הפרשה הבנתי לראשונה את האטרקטיביות של מלחמת נתניהו וטראמפ ב״פייק ניוז״. אפילו הגעתי למצב ששאלתי את עצמי אם יכול להיות שהדיווחים החוזרים והנשנים על עלילות הגברת נתניהו הם לא בהכרח הכי מאומתים או מדויקים, אבל מכיוון שהם מתאימים לתרבות הקליק־בייט ושלטון ה״וואו״, כתבים ועורכים קצת מעלימים עין. אולי כמו שהעלימו עין מהסכום המופרך בכל קנה מידה שבו נטען שיובל המבולבל רכש גרם קוקאין. לא יודע. הדבר היחיד שאני יודע הוא שכיום זו לא גאווה גדולה להיות חלק מהתקשורת. ממש לא.