פרשת "חוקת" גרמה לחז"ל לעבוד קשה לאורך הדורות. טובי המוחות התמודדו עם השאלה: איך אפשר ליישב בין חטאו הפעוט לכאורה של משה - הכאת הסלע על מנת להוציא ממנו מים במקום לדבר אליו - לבין העונש הכבד מנשוא: אי־הגעה לארץ ומוות בגלות, ללא ציון קבר על פסגת הר נבו.
את התוצאה הטרגית אי אפשר לשנות. אנחנו יודעים שמשה נענש, לא נכנס בסופו של דבר לארץ ולא זכה להגשים את פרויקט חייו. אבל איך מיישבים את הפער בין חומרת העונש לקלות החטא? חז"ל מנסים בפרשנויות שונות "להגדיל" את החטא. מוסיפים בדל ראיה מפה, השערה מלומדת משם ובונים מעין הרשעה כדי להצדיק את הדין. וכך יוצא שמשה רבנו עובר במשך שנים משפט ארוך בידי חז"ל. משפט שנמשך לאורך הדורות.
ואולם במאה ה־19 קם החכם, פרשן המקרא האיטלקי שד"ל (שמעון דוד לוצאטו), ואמר: לא עוד. וכך הוא כותב: "משה רבנו חטא חטא אחד, והמפרשים העמיסו עליו שלושה־עשר חטאים ויותר, כי כל אחד מהם בדה מלבו עוון חדש... אשר על כן נמנעתי מהעמק החקירה בדבר זה, מיראה שמא יצא לי פירוש חדש ונמצאתי גם אני מוסיף עוון חדש על משה רבנו". כמה אומץ היה צריך שד"ל כדי להתייצב מול כל החכמים שקדמו לו.
# # #
החלטת בית המשפט המחוזי בלוד השבוע לפסול את העדויות בפרשת דומא שנלקחו תחת עינויים, באמירה ש"לא ניתן לשלול את גרסת הנאשם, שלפיה הודאותיו ניתנו שלא מרצונו החופשי אלא בניסיון למנוע את חזרתו לחקירת צורך (לעינויים - ש"ב)", היא הודאה אמיצה בכך שהמטרה לא תמיד מקדשת את האמצעים. אינני גוזרת חלילה גזירה שווה בין סיפור הפרשה לסיפור דומא, אבל נדמה לי שאפשר לומר שבשב"כ התאמצו מאוד להגדיל את סעיפי האישום נגד הקטין שנעצר בגיל 17, ללא כל פרופורציה למה שבאמת קושר אותו לתוצאה האיומה - הרצח המזעזע בדומא.
ומשום שהתוצאה איומה כל כך והראיות קלושות כל כך, בשב"כ העמיסו עוד ועוד "חטאים" על הנער על מנת להגיע לאישום כלשהו. בסופו של דבר, בית המשפט לא קיבל את הראיות, ונמצא שהקטין עונה לשווא והראיות שנותרו אינן קשורות לדומא אלא לעבירות רכוש ו"השחתת פני מקרקעין".
עם זאת, בית המשפט קיבל עמדת מומחה מטעם הפרקליטות, שטען שהעינויים עצמם לא היו עבירה פלילית, מפני שהקטין עדיין מהווה סכנה. כדי להצדיק עינויים כפי שעבר הנער צריך להגדירו כ"פצצה מתקתקת", נוהל שנועד לפצח התארגנות טרור פעילה. עכשיו, כמובן שלא צריך להיות דין אחד לערבי ודין אחר ליהודי (אף על פי שבית המשפט עושה זאת שוב ושוב כשמדובר בעבירות בנייה, למשל), אבל בעיני בהחלט צריכה להיות הפרדה בין ארגוני טרור בעלי תמיכה פיננסית מסודרת, שמאחוריהם ניתן למצוא מעצמה כמו איראן או משכורות מסודרות למחבלים, כמו במקרה של הרשות הפלסטינית, לבין אוסף נערים עם גוזמבות, הפועלים בבריונות או באלימות על דעת עצמם. וגם אם הם צועקים כמנוולים מחוץ לבית המשפט דברים מעוררי שאט נפש - הטיפול בהם צריך להיות כמו טיפול בעבריינים פליליים.
כאשר דוקטרינה מסודרת ומנומקת של מומחים בתחומם ננעלת על מטרה, המטרה בדרך כלל תושג. הבעיה היא שהקטין שעונה במרתפי השב"כ עד כדי כך שעדותו נפסלה השבוע בבית המשפט, איננו משה רבנו שנמצא מעל לכל ביקורת ושחז"ל כמובן נזהרים בכבודו, גם תוך כדי ניסיונם להגדיל את חטאו. הקטין הזה הוא נער שעצור כבר שנתיים וחצי. אין בעיה לשב"כ להרוס את חייו וסביר להניח שזה כבר נעשה, או שלפחות יהיה לו קשה מאוד להשתקם ולחזור לחיים נורמטיביים.
אסור לנו להשלים עם טרור יהודי או ערבי, אבל אסור לנו גם לפעול אוטומטית נגד קטינים בכלים השמורים לתשתית טרור רחבה וממוסדת, שקיומה מוכח ומאתגר את כוחות הביטחון באופן יומיומי ושוטף לאורך שנים.