מדי שנה יש רגע של נחת שאני מקפיד לא להחמיץ: טקס חלוקת פרס ביטחון ישראל בבית הנשיא מציף אותי כל פעם מחדש בהתפעלות מהכישרון ומהיצירתיות שקיימים בקרבנו וממלא אותי בתקווה על עתיד העם הזה. מדי שנה עולים על הבמה שניים, שלושה, ולפעמים גם חמישה צוותים, שעשו את הבלתי ייאמן והצליחו לפתור בעיה או חידה שאיש בעולם עוד לא פתר.
נדיר שההישג הוא אישי. כמעט תמיד מדובר בעבודת צוות שאליה נרתמו כישרונות מדיסציפלינות שונות ומארגונים שונים. זה נותן תחושה שכאשר המדינה הזאת מחליטה לרכז מאמץ לנקודה אחת - שום דבר הוא לא בשמיים, וגם השמיים הם לא גבול. ההתמודדות עם המנהרות היא דוגמה מצוינת - אחרי שנים של ניסיונות לאלתר פתרונות או לטאטא את הבעיה, הצליח משרד הביטחון לחבר את כל מי שהיה לו מה לתרום: אנשי מבצעים, טכנולוגיה ומודיעין, יחד עם שתי תעשיות ביטחוניות מתחרות ששיתפו פעולה. החיבור הזה הביא לפיתוח מהיר של שילוב טכנולוגיות שיחד נותנות יכולת ראשונה מסוגה בעולם, אשר בעוד לא הרבה זמן כמעט תסיר מעלינו כליל את איום המנהרות בעזה.
בטקסים האלה נאספת על המדשאה של בית הנשיא כמות כישרון שלא הייתה מביישת מעצמה גדולה. אבל במעצמות הגודל הוא לפעמים חיסרון: בארה"ב יכול לשבת צוות מהנדסים בקולורדו ולשבור את הראש על בעיה בלי לדעת שצוות אחר בטקסס כבר מצא לה את התשובה. דווקא המידות הצנועות של ישראל והאינטימיות הקהילתית שלה מאפשרות את החיבור בין היכולות.
הסתכלתי על הכישרון האדיר הזה, של אזרחים ואנשי צבא, ולא יכולתי שלא לתהות איך הם קשורים לאותה מערכת שבחרה להעניש השבוע טבח צבאי שעשה את המעשה האנושי הבסיסי והתקין אוכל לחברו הטבעוני שנשאר רעב (כן, בשבת, רחמנא ליצלן). אותה מערכת שבה אסור בפקודה לחייל שאינו יהודי להדליק אש במטבח או להפעיל תנור, מחשש שיטמא את האוכל. צריך להיות עיוור כדי לא לראות את הקו שמחבר בין הנהלים הצבאיים המטומטמים האלה לבין ההוראה של הגוף המכנה עצמו "בית דין צדק" לאסור על אתיופים להתקרב להכנת יין.
אלה לא סתם נהלים שסותרים את השכל הישר, שצה"ל, כמו כל צבא בעולם, לא חף מהם. אלה נהלים שסותרים ערכים אנושיים בסיסיים של כבוד הדדי ורעות. וצה"ל, שהוא הגוף הציבורי היחיד שיכול לכפות ערכים בפקודה, מכופף את ראשו בכניעה אל מול פסיקות רבנים הזויות. לאורך השנים ידע צה"ל לאפשר צמיחה של איי מצוינות בתוכו: ביחידות המיוחדות, בחיל האוויר, במודיעין ובטכנולוגיה. שם ניתן חופש ליצירתיות ולכישרון ולא נעשה שימוש בנהלים כדי לבלום אותם. זאת, מתוך הבנה שמצוינות היא שאיפה חשובה, אבל היא לעולם לא תהיה נחלת הכלל. לא כל הצבא יכול להיות סיירת מטכ"ל או שייטת. המסגרות הגדולות לא יכולות להתנהל בלי משמעת וכללים נוקשים. אבל עכשיו, כפי שהתריע השבוע נציב קבילות החיילים, יש חשש ש"הפחות טוב יתרחב ויבלע את הטוב".
מחיר הניצחון
האלוף (במיל') יצחק בריק הוא אחד האחרונים שאפשר לחשוד בהם ברדיפת כותרות וסנסציות. גיבור ישראל, שחצה כבר את גיל 70, הוא אדם צנוע ולא מוחצן. כשריונר, הוא מכיר היטב את חשיבותם של נהלים ותרגולות. הוא לא משמש כמבקר צה"ל ולא כמבקר מערכת הביטחון, ולמרות זאת, הוא בחר השבוע לדבר הרחק מחוץ לתחומי המנדט שלו, מהמיית לבו. דווקא משום כך כדאי לשים לב לדברים.
בריק דיבר על ירידה באיכות הפיקוד בחילות היבשה ובקרב המשרתים בטכנולוגיה, על שחיקה בציוד בימ"חים, על היעדר תרבות בקרה ומעקב, על ירידה ביכולות המילואים, עד כדי פגיעה במוכנות למלחמה. בצה"ל הדפו את הביקורת על הסף והגיבו במתקפה לגופו של אדם: "מי הכשיר אותו להיות מבקר?", "איפה המסמכים שמבססים את קביעותיו?", "מדוע לא כתב לנו דוח כזה והגיש אותו להתייחסות?", והיו שהגדילו לעשות ואף האשימו אותו שבדבריו יש משום סיוע לאויב.
אכן, בדברים האלה בריק חרג מסמכותו. היה נכון יותר מצדו להציג את הבחנותיו קודם לצמרת הצבאית ולא לשלוף אותן במסיבת עיתונאים. ועדיין, כשאלוף ותיק ועתיר קרבות, שזה עשור נפגש ומשוחח עם עשרות אלפי חיילים, מוצא לנכון להתריע - התגובה הנכונה צריכה להיות: תודה, נבדוק. בריק נגע בבעיה שניסיתי גם אני להציף בעבר: משבר פיקוד בצבא היבשה. אף שחילות היבשה זכו לתקציבים מפליגים בשנים האחרונות ועל אף שביבשה חזרו לאימונים סדירים של ארבעה חודשים, יש שם תחושה של חוסר אמון מצד הדרגים הבכירים ביכולות של היבשה, וזה מקרין על המוטיבציה של המפקדים הזוטרים יותר. מפקד צעיר שחש שהדרגים שמעליו לא באמת סומכים עליו - לא מוצא טעם להישאר בצבא.
גם ככה פיקוד על בני דור המילניום הוא משימה מורכבת וסבוכה. צרפו לזה את קיצור שירות החובה, שבהכרח פוגע במקצועיות של החיילים, ומעל זה דרג בכיר שמשדר שחיל האוויר יפתור את הבעיות של ישראל - ותקבלו קצינים צעירים שמתקשים למצוא סיבות טובות להמשיך לשרת. צה"ל הרכין ראש בפני ההחלטה לקצר את שירות החובה ולא מחה, אף שהיה ברור שההחלטה הזאת תפגע באיכות הלוחמים ובתפוקה שלהם. מודל השירות המיליציוני שלנו כבר פחות מתאים למשימות של הצבא ולמקצועיות שנדרשת היום מלוחם. קרוב היום שבו צה"ל יצטרך לבחון ברצינות מודל שירות אחר, מקצועי יותר, אבל כזה שישמר את ערך השירות לכולם. רק דבר אחד לא השתנה - הצורך במנהיגות. אין תחליף למפקדים טובים.
אם יידרש צה"ל למלחמה נוספת בעזה - הוא יידע לעשות את זה היטב ולהביא את ההישגים הנדרשים מול חמאס. אבל האתגר בצפון הוא משמעותי הרבה יותר ודורש יכולות וחוסן שצריך עדיין לפתח. האלוף בריק חווה כקצין צעיר את השבר של צבא שנתפס לא מוכן ונאלץ להישען על התושייה והאומץ של מפקדים ולוחמים. מתוך השבר הצליחו הוא ושאר גיבורי מלחמת יום כיפור להביא לניצחון צבאי מזהיר, אבל המחיר היה כבד מנשוא. גם היום יצליח צה"ל לנצח בכל עימות: לא חיזבאללה, לא איראן ולא חמאס יוכלו להכריע אותנו - רמת המוכנות של צה"ל היא שתקבע באיזה מחיר יושג הניצחון.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות ערוץ עשר