אני פולני, לטוב ולרע, אף כי נולדתי בארץ. שני הוריי נולדו וגדלו בפולין, בעיר ביאליסטוק. סיפורים על העיר והנהר ומגדל השעון שבה ריחפו בבית. עד היום, כשאשתי התימנייה רוצה להטיח בי כינוי גנאי, היא בוחרת ב”פולני”.
לא מעטים מבני משפחתנו נספו בשואה, כנראה במחנה טרבלינקה. על כך מיעטו אז לספר לנו, הילדים, ורק כשעברו השנים וגדלנו, ובעיקר כשלפתע צצו בני דודים של הוריי ששרדו את התופת והגיעו לארץ, צצו גם הסיפורים. אבל גם אז לא שמענו הרבה על פולנים שהיו שותפים פעילים בחיסול היהודים. בבגרותנו למדנו על כך.  
ואז, פתאום, מצאתי עצמי בא בשערי העיר שבה נולדו הוריי. זה היה ב־1980. “מעריב” שלח אותי לפולין לסקר אירוע יוצא דופן – קונגרס מדעי בנושא הלשון העברית שיזם גוף ציוני, “ברית עברית עולמית”, והתקיים באוניברסיטת ורשה הקומוניסטית האנטי־ציונית. באחד מימי הקונגרס נסעו משתתפיו למחנה טרבלינקה, שבו נכחדו כ־800 אלף יהודים. 

ברשותכם, אצטט כאן קצת מהדברים שכתבתי ב”מעריב” לאחר הביקור המטלטל בטרבלינקה: “כאן לא היה מחנה, לא היו צריפים. אנשים הוכנסו מיד עם הגעתם לתאי הגזים. משם הוצאו הגופות אל בור ענק סמוך, הונחו על עצים, הורוו בדלק ונשרפו. 20 אלף ביום. אנו ניצבים על פי הבור המעוצב עתה אמנותית. יצקו לתוכו בטון ואבני בזלת שחורים דמויי גושי פחם ושיירי עצים שרופים, כמו סתמו את פי הבור המבקש לזעוק.
“ליד הבור מרבה המדריך מלל בניסיון להאדיר את ‘הגיבורים הפולנים’ שנזעקו לעזרת היהודים. לפתע הוא רוכן על הקרקע המכוסה באבני חצץ קטנות ואומר: ‘תראו, האדמה כאן זרועה עדיין רסיסי עצמות אדם זעירות. צריך רק לדעת להבחין ביניהן לבין האבנים הקטנטנות’. ואז הוא ממולל בידו חופן עפר, בורר מתוכו כמה שברי עצמות קטנטנות ומושיט לעברנו. 
“אנו נרתעים, והדם קופא בעורקינו. ואז הוא מצביע על בתו, כבת 8, הניצבת לידו ואומר: ‘בתי יודעת להבדיל היטב בין עצמות לאבנים. היא תעזור למי שרוצה ללקט כמה עצמות’. וכבר הקטנה אוספת ומציעה לנו שרידי עצמות. כמה מהנוכחים לוקחים, ‘לקבור אותן בארץ’. אני מתייסר במחשבה שאולי אלה עצמות קרוביי, לא לוקח ואומר קדיש”.
בדרכנו חזרה לוורשה נסענו שלושה ששורשיהם בביאליסטוק לבקר בעיר שריפדה את ילדותנו. אבי נתן בידי תמונות של הבתים שהוא ואמי גדלו בהם. לא מצאתי אותם. במקום שעמד בית אמי צמח שיכון מכוער, ובית אבי פשוט לא היה, אבל בית תאום שכן נותר על עומדו. אישה פתחה לי את דלתו. שאלתי מה קרה לבית השכן והיא אמרה: “הרסו אותו”. 
מדוע? הקשיתי. “יבנו חדש”, אמרה, “זה היה בית של יהודים”. שאלתי עוד: “אבי שגדל כאן סיפר לי שהבית שלו עמד מול בית קברות יהודי. איפה בית הקברות?” “הנה כאן”, הצביעה האישה על גינה שמעבר לרחוב. “מתחת לגינה שוכבים היהודים בקבריהם. גינה זה יותר יפה, לא?”
מאז לא חזרתי לפולין. הביקור בה, השיחה עם האישה והגילויים על שותפות פולנים לא מעטים בטבח היהודים - לא הניחו לי לעשות כן. נראה שבכל זאת איני ממש פולני.