משהו מאוד לא תמים מבצבץ מאחורי הביקורת הרצחנית נגד ההצהרה המשותפת של בנימין נתניהו עם ראש ממשלת פולין מתאוש מורביצקי. עצם הוויכוח בהחלט במקום. לפחות משפט אחד בהצהרה נוסח בצורה אומללה, וצריך היה לבנות אותו אחרת או לוותר על ההצהרה כולה. אבל אין קשר בין הדיון הלגיטימי הזה לבין עוצמת ההתקפה על ראש הממשלה ועל עצם המהלך המשותף עם הפולנים.
ההתקפות שלוחות הרסן, שבהן מואשמים אדריכלי ההצהרה ב"בגידה" וב"הפקרת זכר הנספים", מרמזות שיש סדר יום נסתר לחלק מהמוחים. אלו ניצלו את הוויכוח על תמרוני החקיקה הפולניים וזכר השואה כדי לנסות לחבל במדיניות שנוקט ראש הממשלה מול אירופה.
פה ושם היה גם מי שהודה, כמו רביב דרוקר ב"הארץ", שההתקפות על ראש הממשלה בעניין הפולני לא נבעו מעצם הכשל בהצהרה עצמה, אלא בגלל מה שעומד מאחוריה: הניסיון להרגיע את הגזרה הפולנית כדי למשוך לצדנו מדינות אירופיות ולשבור את החזית העוינת של האיחוד האירופי. ואכן, אפשר בהחלט "להאשים" את ראש הממשלה בהאשמה החמורה הזו. אלא שאם יש תחום שבו מגיע לבנימין נתניהו צל"ש הוא דווקא כאן, בחתירה למצוא תומכים ושותפים ברחבי העולם, שמצויים מחוץ לטווח ההשפעה המורעלת של מערב אירופה.
בהקשר הזה פולין חשובה מאוד. היא המדינה הגדולה ביותר במרכז מזרח אירופה, והיא מחוברת לשלוש חברותיה בברית וישיגרד - הונגריה, צ'כיה וסלובקיה, שיחדיו מציבות סדר יום משלהן. כזה שלא מוצא חן בעיני מי שחשבו שהם הבוסים הבלתי מעורערים של אירופה - גרמניה, צרפת והטכנוקרטים של בריסל.
פולין והונגריה הן לא מספיק ליברליות, שלא לומר שמאלניות בעיני הטהרנים הישראלים. אבל הכי חמור, כל ארבע המדינות הללו - וכמובן אוסטריה החדשה - מציבות אנטיתזה למדיניות קליטת הזרים של אנגלה מרקל ושותפיה. הן גם כופרות בתפיסת הרב־תרבותיות והאנטי־לאומיות, שהפכה למעין דת חדשה באירופה המערבית מאז תום מלחמת העולם השנייה.
המדינות הללו יצרו קשרים טובים במיוחד עם ישראל של נתניהו, קשרים שיכולים להתגבש לכיוון של בריתות אסטרטגיות. אין ספק שתפיסת הלאומיות המשותפת והחשש מפני העולם האסלאמי תורמים להידוק הקשרים, שלא לדבר על הרצון להתחבר לישראל - החברה הכי טובה של דונלד טראמפ.
הציר הזה, שמתלכד עם היחסים החמים עם יוון, קפריסין ועוד, מטריף את מי שבנו אסטרטגיה פוליטית על חנק בינלאומי של ישראל ושבירת הדמוקרטיה שלה. מדובר בחלקים גדולים של השמאל הישראלי שהתייאשו מהסיכוי לשכנע את המצביעים ולנצח בבחירות. הם מאסו בכלים הדמוקרטיים והחליטו לכפות עלינו מבחוץ את הרעיונות הנאצלים שלהם.
אירופה מאוחדת ועוינת היוותה מרכיב מפתח באסטרטגיה הזו. משיכת פולין וברית וישיגראד, אוסטריה, יוון ועוד מדינות לצדנו ממוטטת את התקווה האחרונה שנותרה לשמאל הישראלי. בעיקר בעידן המתסכל של הנשיא טראמפ, שמעז להיות באמת בעדנו.
הישראלים הנחמדים הללו תוקפים בקצף על השפתיים את המשטרים המרכז־אירופיים, בטענה שהם לא מספיק דמוקרטיים ואפילו מייחסים להם אנטישמיות. כאילו שדיקטטורה ואנטישמיות הפריעו להם להתחבר לארגון הטרור אש"ף, לגרום להענקת פרס נובל לשלום לרב המחבלים יאסר ערפאת, לדחוף אותנו לזרועות הרודן הסורי חאפז אל־אסד, ועוד ועוד. והאמת? הכל הצגה. אין להם בעיה עם רודנים וגם לא עם אנטישמיות, יש להם בעיה עם ציונים.
מכבש אנטי־ציוני
מכבש הסתה אימתני הופעל השבוע נגד חוק יסוד הלאום, שהובא בגרסה מקוצצת לכנסת. האיומים והגינויים הגיעו מכל עבר, מספסלי האופוזיציה הלא־ציונית ועד בית הנשיא. אבל נא לא להתבלבל, המטרה הבסיסית של יוזמי ההתנגדות היא חיסול הציונות, לא פחות. זו כמובן, לא כוונת כל המתנגדים, יש ביניהם אפילו ציונים טובים שהתבלבלו בדרך, כמו הנשיא ראובן ריבלין וחבר הכנסת בני בגין. אין גם צורך לקדש כל ניסוח בהצעת החוק, אפשר לתקן. אבל העיקרון שמונח בבסיס החקיקה הוא הדיפת איום מוחשי על קיום המדינה הציונית, מדינת הלאום היהודי. ומי שמוביל את המתקפה נגד החוק יודע בדיוק לאן הוא חותר.
האיום נמצא איתנו זה שנים, ומשום מה רק עכשיו מנסה ממשלת נתניהו לטפל בו, אם כי באופן הססני ודי שלומיאלי. הסכנה הגיחה במלוא חומרתה בבג"ץ המפורסם של קעדאן משנת 2000, שגרם לביטול היכולת להקים התיישבות ציונית. הוא סיכל את אחד מהמכשירים הבסיסיים של התנועה הציונית להתמודד במאבק נגד הערבים על הארץ - התיישבות יהודית. בבג"ץ קעדאן פסלו השופטים את האפשרות לכונן ועדת קבלה ביישובים קהילתיים, שתחליט על שמירת המרקם הציוני של היישוב. אחר כך הרחיק בג"ץ לכת הרבה יותר, כאשר איים לפסול את זכותה של קק"ל למכור קרקע ליהודים בלבד. אף על פי שזו נרכשה על ידי יהודים בכספם, כדי שתשמש ליישוב יהודים בארץ ישראל ולקימום הבית הלאומי.
חוק יסוד הלאום נועד בדיוק לזה: להציב תמרור רב־תחומי, שיעצור את הכרסום ביכולת לממש את עקרונות הציונות בארץ ישראל, ושבין היתר ימנע פסיקות המאפשרות לרשימות אנטי־ציוניות לרוץ לכנסת. כל אלה דברים שפעם היו מובנים מאליהם אבל בינתיים נשחקו וגם נשכחו על ידי רבים. גם ציונים טובים כמו בני בגין נפלו בפח. הצליחו לבלבל אותם ולטשטש בין האמצעי לבין המטרה: בין הדמוקרטיה, שהיא כלי בלבד, לבין כינון הבית הלאומי היהודי, שהוא המטרה.
עקרון עליונות הרעיון הלאומי היהודי נוכח במגילת העצמאות, אבל קדמו לו החלטות חבר הלאומים, המוסד שקדם לאומות המאוחדות, שהוטמעו גם בסעיף 80 למסמך הכינון של האומות המאוחדות. זהו עיקרון שהוצב כבר בהצהרת בלפור, לפני למעלה ממאה שנה, והוא הבסיס להקמתה ולתפקודה של המדינה, ולפיו ארץ ישראל ניתנה לעם היהודי לשם הקמת בית לאומי, אשר בו הוא יקים "התיישבות יהודית צפופה על הקרקע".
במקביל, בכל ההחלטות הבינלאומיות, כמו גם במגילת העצמאות, נשמרו הזכויות הפרטיות של בני העדות והדתות האחרות, אבל לא הזכויות הלאומיות. זכות לאומית ניתנה לעם היהודי בלבד. והזכות הלאומית מחייבת קיום מהלכים להבטחת הזהות הציונית של המדינה והארץ, כמו התיישבות, עלייה יהודית ואי־חתירה נגד קיום מדינת היהודים.
משמיצי החוק מדמיינים אפשרויות תפלצתיות של הדרה ממזרחים ועד לסביות וטבעונים, אלא שהכל שטויות. החוק המוצע לא ימנע מאיש להתגורר ביישובים עירוניים קיימים ואפילו לא יצליח לגרום למגורי יהודים ביישובים ערביים, כמו אום אל־פחם או לקיה. אבל הוא כן יעצור את הסחף האנטי־ציוני. כי מי שמתנגד כיום לחוק יסוד הלאום הנוכחי, יילחם מחר לביטול חוק השבות ועוד חוקים שבבסיס המהות של המדינה. מדובר בחקיקה בלתי שוויונית ובלתי דמוקרטית. כזו שנועדה להנהיג צדק מתקן ולהחזיר את הארץ שנלקחה מאיתנו בכוח. רק הגיע הזמן שהליכוד ונתניהו יפעלו במרץ ובנחישות. יפסיקו למצמץ ולהצטדק ויחוקקו את חוק הלאום ללא מורא ובקול גדול.