ביום ראשון הגיע ראש אגף המבצעים בצה"ל, אלוף אהרון חליוה, שמונה לתפקידו לפני כשישה שבועות, לדיון בוועדת משנה של ועדת החוץ והביטחון. לדיון זומן הרמטכ"ל גדי איזנקוט, אך הוא ביטל את הופעתו ושלח במקומו את האלוף חליוה. איזנקוט היה עסוק ב"יום הקרב" שהתנהל משישי בערב ובמהלך השבת ברצועת עזה.
באותה יממה שיגרו חמאס והג'יהאד האסלאמי כ־200 רקטות ופגזי מרגמה. ישראל הגיבה בתקיפות של מטוסי קרב נגד 40 מטרות. דובר צה"ל תת־אלוף רונן מנליס וקצינים בכירים בחיל האוויר הגדירו את מה שהתרחש בשבת כ"התקיפה הגדולה ביותר לאור יום" מאז מבצע צוק איתן, לפני כארבע שנים.
המתקפה הנרחבת נועדה לשנות את המשוואה החדשה שחמאס הצליח לכונן, ולהחזירה למצב ששרר בגבול הרצועה עד לפני שלושה וחצי חודשים. במציאות החדשה התקיימו חוקי משחק שבהם, אליבא דחמאס, שיגור העפיפונים ובלוני התבערה הוא פעולה של "מרי אזרחי" ולא "פעולה צבאית", ועל כן אין בכך הפרה של הבנות צוק איתן.
במשך כל התקופה האחרונה, כששדות הנגב המערבי, החורשות והמטעים בערו ונצבעו בשחור, נמנע צה"ל מלתקוף את המשגרים, שרובם ילדים ונערים. רק במקרים בודדים בוצעו תקיפות נגד עמדות שיגור שהופעלו על ידי פעילי חמאס, וגם זאת תוך מאמץ למנוע פגיעה בחיי אדם. למרות זאת, כל אימת שצה"ל הגיב על שיגור עפיפוני התבערה, חמאס והג'יהאד האסלאמי ירו רקטות ופגזי מרגמה.
בעקבות יום הקרב, על רקע המראות של השדות הבוערים ותחושותיהם הקשות של תושבי הדרום, שגובו באהדה ציבורית ותקשורתית, הבין איזנקוט כי למרות הסתייגותו צריך לשנות את הגישה. לשם כך נשלח האלוף חליוה, שסיפר לחברי ועדת המשנה כי הוחלט לתקוף מהאוויר בקרבה קרובה יותר למפריחי העפיפונים והבלונים.
# # #
בצה"ל מחלקים את התקופה מאז 30 במרץ, שבו החל הגל הנוכחי של החיכוך עם חמאס, שבינתיים לובש צורה של מלחמת התשה, לשלושה שלבים.
השלב הראשון היה אירועי הגדר - ההפגנות של עשרות האלפים בקרבת הגבול ובאזור החיץ, שניסו שוב ושוב לפרוץ לשטח ישראל מתוך כוונה להגיע ליישובים, לחטוף אזרחים וחיילים או לבצע פיגועים. במקביל הם תכננו, ומעת לעת הצליחו, לפגוע בגדר ובציוד צבאי כמו עמדות וכלים מכניים של מקימי המכשול התת־קרקעי. שלב זה הסתיים בכישלון מוחלט של חמאס. 150 אזרחים פלסטינים נהרגו (חלקם פעילי חמאס והג'יהאד האסלאמי) ו־5,000 נפצעו, בלי שתושג המטרה. מאז החלו ההפגנות והפרות הסדר מספר המשתתפים הלך וקטן.
השלב השני (שבחלקו נערך במקביל לראשון) הוא הפרחת העפיפונים, שהחלה בסוף אפריל. לחמאס הייתה אומנם יחידה קטנה לשיגור עפיפונים, בעיקר כאמצעי תצפית בתוך הרצועה, והרעיון לשגרם כפצצות אש עלה במקרה, כתוצאה מיוזמות של ילדים וצעירים. משראו בחמאס כי העפיפונים גורמים נזק כבד לשדות, ושלא פחות מכך, משפיעים על התודעה הישראלית, הקים הארגון מנגנון לייצור ולשיגור עפיפונים לכל אורך הרצועה.
לאחר ההלם הראשוני החלו בצה"ל ובמערכת הביטחון לטכס עצה. הופעלו תצפיתנים כדי לזהות ולאתר את העפיפונים, ואמצעים טכנולוגיים שכללו קרני לייזר או רחפנים הוזנקו לעברם, חתכו את חוטיהם והפילו אותם. קצין בצה"ל מגדיר את הפעולה כמוצלחת ביותר, ואומר כי כיום כמעט לא משוגרים עפיפונים.
גם חמאס הפיק לקחים. בשלב השלישי, במקום העפיפונים, עבר הארגון להשתמש בקונדומים ובבלוני תבערה שנופחו ומולאו בגז הליום. התוצאה קטלנית יותר: ההליום, שעושים בו שימוש גם לטילים, משמש כמאיץ. כשהבינו זאת במערכת הביטחון, החליטו לפני כחודש להפסיק לאפשר לסוחרי עזה להעביר הליום דרך מעבר הגבול כרם שלום.
השימוש העיקרי בהליום הוא לציוד רפואי, והוא נחוץ במיוחד למכונות סריקה הפועלות על תהודה מגנטית (אגב, לידיעת סגן שר הבריאות יעקב ליצמן וממשלת ישראל: בעזה יש חמש מכונות MRI לאוכלוסייה של שני מיליון איש. בישראל יש 15 מכונות לשמונה מיליון). ניסיונותי לברר אם ההחלטה למנוע מעבר של גז הליום פגעה בתפקוד המכונות בעזה ומהו גודל המלאי שנותר, לא עלו יפה. לא באמ"ן ולא במתפ"ש יש נתונים או הערכה על כך.
# # #
ביום ראשון, לאחר ישיבת הממשלה, התכנס הקבינט לדיון השבועי, ושם כבר הורגש היטב המתח הפוליטי. השרים הבינו כי דעת הקהל אינה משלימה עם גישתם הפסיבית והשאננה למתחולל בנגב. גם היריבות הקבועה בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לשר החינוך נפתלי בנט, ובין בנט לשר הביטחון אביגדור ליברמן, מילאה תפקיד חשוב בישיבה.
ברקע הדברים היו גם הערכות שלא פורסמו או הוצנעו, ושהצביעו כי כושר העמידה והחוסן המנטלי של תושבי עוטף עזה הולכים ונשחקים. אחת הסיבות לכך היא שהתושבים מעורבים מאוד בכיבוי הדליקות. לצד אנשי פיקוד העורף, מכבי האש וכוחות הצלה אחרים, התגייסו התושבים לתפקידים של תצפיתני אש וכבאים. יחד עם משפחותיהם הם נושמים את העשן והפיח, רואים את האש החורכת את שדותיהם, מתצפתים עליה ורצים מעת לעת גם לכבות את הדליקות. הנטל עליהם כבד מנשוא, פיזית ונפשית, והשגרה המטורפת החלה לתת את אותותיה. במיוחד ניכר המתח בתושבים החדשים יחסית. בארבע שנות השקט נהנו יישובי העוטף מפיתוח כלכלי מואץ, הביקוש לדירות גבר, ומשפחות צעירות הצטרפו ליישובים. אך בניגוד לבני המקום הוותיקים - לעתים בני הדור השני או השלישי למתח הביטחוני, ההסתננויות, הרקטות והמלחמות - הם אינם מורגלים לכך.
לדיון בקבינט הגיעו כמקובל ראש השב"כ נדב ארגמן, איזנקוט ובכירים נוספים ממערכת הביטחון. איזנקוט סקר את אירועי יום הקרב ותדרך את השרים בנוגע למגעים שמנהלים המודיעין המצרי ונציג האיחוד האירופי להפסקת אש או להבנות שישימו קץ לטרור האש, להפגנות האלימות על הגדר ולשיגור הרקטות.
את המגעים מצד ישראל עם אנשי המודיעין המצרי מוביל ראש השב"כ ארגמן, שלא מן הנמנע טס לשם כך השבוע לקהיר, ומעורבים בהם גם נציגי משרד הביטחון, צה"ל ואמ"ן.
הרמטכ"ל הסביר מדוע קשה מבחינה מבצעית, משפטית, בינלאומית וגם ערכית, להורות על תקיפת חוליות מפריחי העפיפונים ובלוני התבערה. מבחינה מבצעית לא ניתן להשתמש בירי מדויק של צלפים, משום שהחוליות התרחקו מהגבול וכלי התבערה משוגרים ממרחק של כשני קילומטרים, בחסות מבנים. כך שהאפשרות היחידה היא להשתמש בטילי אוויר־קרקע הנורים מכלי טיס. אבל ירי טילים, למרות דיוקם, עלול לגרום לפגיעה סביבתית בחפים מפשע וכמובן בנערים חברי החוליות.
מבחינה משפטית יש בצה"ל פקודות ברורות לפתיחה באש: ירי על מנת להרוג מתבצע רק כשנשקפת סכנת חיים. במקרים אחרים, כשהאיום הוא מבקבוקי תבערה או מאבנים, הירי לא נועד להרוג אלא לנטרל. טילים אינם יודעים לנטרל. רק להרוג.
כדי להמחיש את הבעייתיות הנה דוגמה למה שכבר קרה. היו מקרים שבהם קבוצת ילדים או נערים התאספה והחזיקה בלונים בידיהם. רק אחד מהם אחז בבלון תבערה והוא זוהה בוודאות רק בדיעבד, לאחר שהפריחו אותו לעבר ישראל. כמו כן, ירי על ילדים ונערים - כפי שראינו בירי הצלפים באירועי הגדר - היה פוגע עוד יותר בתדמיתה של ישראל בזירה הבינלאומית, מקשה עליה להסביר את עמדתה וגורם נזק למה שמכונה "הלגיטימציה" של צה"ל להפעיל נשק.
יתר על כן, מעל לכל אלה מרחפים גם "ערכי צה"ל" והקוד האתי שלו - נושאים שהם בבת עינו של איזנקוט, כפי שראינו במאבקו חסר הפשרות בפרשת אלאור אזריה.
למרות זאת, הבהיר הרמטכ"ל לשרים כי על אף המגבלות הוחלט להחמיר את התגובה הצבאית נגד חוליות המשגרים, ובמקרים מסוימים לשגר אליהם לקרבה קרובה טילים, וגם לפגוע במחסנים ובאתרי שיגור.
# # #
רוב השרים שהשתתפו בישיבה, בוודאי נתניהו וליברמן, קיבלו את הסבריו של הרמטכ"ל. בכלל, יש פער עצום בין מה ששרים מכריזים בפומבי, לעתים אף בצאתם מישיבות קבינט, לבין מה שאמרו בדיון עצמו. בפומבי יש מי שנושאים נאומים מתלהמים, אך בדיוני הקבינט אין לכך זכר.
מי שיותר עקבי מהאחרים הוא בנט. שר החינוך, שמדגיש בהזדמנויות שונות את הערכתו לרמטכ"ל, הקשה עליו בהצעה לירות במשגרי הבלונים כמחבלים לכל דבר ולבצע נגדם סיכול ממוקד. הרמטכ"ל ענה כי הדבר מנוגד לערכיו, למצפונו ולערכי צה"ל. זמן קצר לאחר שהסתיים הדיון נדהם בנט לגלות כי חילופי הדברים הודלפו לעיתונאי ירון אברהם מחברת החדשות.
בנט ההמום הבין שמישהו טמן לו מלכודת כדי להציגו כמי שמבקר את צה"ל ומתקוטט עם רמטכ"ל מוערך. הוא חשב על שניים־שלושה חשודים, שרים שיחסיו עמם משובשים, אם לא לומר עוינים, ולכן היה להם אולי אינטרס להדליף את הדברים. הוא נאלץ למהר לאולפני החדשות כדי להבהיר עד כמה הוא מעריך את הרמטכ"ל ושאין לו ביקורת לצה"ל, אך מותר וחובה לשר בקבינט להקשות, להתווכח ולהציע רעיונות. "זו לא רק חובה. זו אף זכות", הדגיש.
בנט הציע שכל השרים שהשתתפו בדיון ייבדקו במכונת אמת, ואף פנה לראש הממשלה בבקשה שיורה לשב"כ לעשות זאת. גם לו היה ברור שהצעתו לא תתקבל. שהרי נתניהו, ולא רק הוא, לא יסכים להיבדק בפוליגרף. מה עוד שרעיון כזה נפסל כבר בידי ועדה מיוחדת, בהרכב יעקב עמידרור ויוסף צ'חנובר, שדנה בהסדרת עבודת הקבינט בעקבות צוק איתן. חברי הוועדה החליטו שלא להמליץ על כך, משום שהוא אינו ראוי במדינה דמוקרטית, וגם מסיבות ענייניות (ונניח שיימצא שר מדליף, האם ניתן להענישו? כמובן שלא).
שר החינוך הוא "הילד הרע" של הקבינט לא מהיום. עוד מימי צוק איתן. בזכות התעקשותו הוקמה ועדת עמידרור־צ'חנובר, שהממשלה אימצה את מרבית מסקנותיה. רק השבוע תוקן על פי המלצת הוועדה חוק יסוד: הממשלה, שמאפשר לה להסמיך את הקבינט להכריז על מלחמה או על מבצע צבאי שעלול להוביל למלחמה.
בנט הוא תלמיד שקדן, שטורח לעיין בחומרים ביטחוניים סודיים ורגישים לקראת ישיבות הממשלה, כפי שהמליצה הוועדה. הוא פעלתן ומעלה רעיונות שהם לעתים - אם לומר בלשון המעטה - "בעייתיים". כזו היא תוכניתו ליזום מהלך צבאי בעזה. יש בה יצירתיות ותחבולנות אך גם מהלכים מעוררי תמיהה. הוא הציגה לראש הממשלה ולשרי הקבינט, וחלקם הזדעזעו ממנה וראו בה תוכנית המנוגדת לאתוס הציוני.
# # #
אז מה יהיה? לא באמ"ן ולא בשב"כ יודעים. הם רק יכולים להעריך, וההערכה היא שהתקיפה בשבת האחרונה, התרגיל של אוגדה 162 שהסתיים אתמול והכבדת הסגר (מניעת הכנסת דלק וחומרי בנייה), הבהירו לחמאס כי ישראל אינה רוצה במלחמה אך מוכנה אליה. ישראל דורשת להפסיק את ההפגנות בגדר ואת שיגור הבלונים והרקטות. גם חמאס אינו מעוניין במלחמה אך מפגין נחישות ועיקשות שמעידות כי הוא רוצה לצאת מהעימות הנוכחי עם הישג כלשהו - במיוחד הסרה חלקית של הסגר והקלת המצוקה הכלכלית.
במערכת הביטחון תולים את יהבם במודיעין המצרי ומקווים שיצליח לשכנע את חמאס לחזור להסדרי צוק איתן. המהלך המצרי הוא לנסות להשיג הסכם פיוס בין חמאס לרשות הפלסטינית והקמת ממשלה משותפת, שתאפשר לה לשלם משכורות לעשרות אלפי עובדיה בעזה, להגביר את ייצור החשמל וליזום מהלכי שיקום.
גם בעבר היו לישראל ציפיות ותקוות דומות שנגוזו לאחר שמאמצי התיווך המצרי כשלו. אומנם השבוע נרשמה ירידה מסוימת במספר שיגורי הבלונים, אך אין ודאות שזה ילך וידעך. אחד המבחנים החשובים הוא היום (שישי), שיראה לאן נושבת הרוח תרתי משמע. אם גם הפעם לא יושג פיוס פנים־פלסטיני, יגברו הסיכויים למלחמה. בהיסטוריה כבר היו מלחמות על אישה (טרויה), או בגלל משחק כדורגל (הונדורס-אל סלבדור). אם תפרוץ מלחמת עזה הרביעית, זה יהיה בגלל עפיפונים, קונדומים ובלונים.
השבוע, לקראת יציאת הכנסת לפגרת הקיץ, מיהרה הקואליציה להעביר את כל החוקים שהצטברו אצלה בצנרת, במיוחד אלה שנועדו לכרסם בדמוקרטיה הישראלית, לסתום פיות, לפגוע בחופש הביטוי ולהגדיל את השסעים בחברה. הבולטים ביניהם הם חוק הלאום והחוק המקנה לשר החינוך סמכויות למנוע כניסתם של נציגים של ארגוני שמאל כמו שוברים שתיקה ובצלם לבתי הספר.
במסגרת מכירת סוף העונה האנטי־דמוקרטית הזו עבר בזריזות גם החוק שיזם מיקי זוהר מהליכוד, בעזרת רוח גבית של בנימין ושרה נתניהו, הפוטר את ראש הממשלה מתשלום מס על ההטבות שלו, כמו זקיפת רכב והחזקת בתיו הפרטיים. שווי ההטבה הרטרואקטיבית, מ־1 בינואר 2018, מסתכם בכ־100 אלף שקל. סכום נאה, במיוחד למשפחה שיצא לה שם של קמצנים מופלגים, שאינם אוהבים לשלם עבור הוצאותיהם.
דווקא על רקע זה צורם העיכוב בהחלטה להחזיר את האבטחה לראשי הממשלה לשעבר. בתחילת החודש פורסם בקול תרועהרמה כי ראש השב"כ נדב ארגמן נפגש עם אהוד ברק והודיע לו כי הגיע מידע מודיעיני על כוונות איראן וחיזבאללה לנצל את ביקוריו התכופים בחו"ל כדי לפגוע בו. גם אהוד אולמרט מרבה לנסוע לחו"ל למטרות עסקיות ופרטיות, גם הוא ללא מאבטחים.
בעקבות המידע המודיעיני ולאחר דיונים הובאה המלצת השב"כ לדיון לפני כעשרה ימים בוועדת שרים מיוחדת, המסדירה את שאלת אבטחתם של "סמלי השלטון" ואישים בכירים בישראל. בראש הוועדה עומד שר התחבורה והמודיעין ישראל כץ. אך הוועדה לא קיבלה שום החלטה, משום שהתגלעו חילוקי דעות בין משרד האוצר למשרד ראש הממשלה בשאלת המימון. להטבות כספיות לראש ממשלה מכהן מוצאים תקציב, אך לא לאבטחת ביטחונם של ראשי ממשלות לשעבר.
ממשרד האוצר נמסר בתגובה: "נושא אבטחת אישים בכלל וסמלי שלטון בפרט הינו באחריות מלאה, קביעת מדיניות וביצוע של הגופים הביטחוניים העוסקים בנושא. הגופים הביטחוניים יודעים ליישם את מדיניות האבטחה שאותה קבעו, בהתאם לאיומים הקיימים ובכפוף לסדרי העדיפויות הפנימיים שלהם".
מטעמו של כץ, ראש ועדת השרים לנושא, נמסר כי "יש להפנות את נושא האבטחה למשרד ראש הממשלה". ממשרד ראש הממשלה לא התקבלה תגובה.