הדיבורים על חוק הלאום מבלבלים. מצד אחד, לאחר העברת החוק ראש הממשלה בנימין נתניהו עלה לדוכן הנואמים של הכנסת והכריז: "זהו רגע מכונן בתולדות הציונות ובתולדות מדינת ישראל. 122 שנה אחרי שהרצל פרסם את חזונו, קבענו בחוק את עקרון היסוד של קיומנו". מצד שני, חברי הכנסת הערבים גינו את החוק בלשון קיצונית במיוחד. יו"ר הרשות אבו מאזן אמר שהציונות היא גזענות, נשיא טורקיה ארדואן קרא לנו נאצים, אנשי שמאל חזרו על הטיעונים במבטא ישראלי, ויהדות ארה"ב הכריזה על פטירת הדמוקרטיה הישראלית.
לנוכח הפער העצום בין עמדות הצדדים, אין מנוס מלקרוא את החוק עצמו. רק שבמהלך הקריאה הפליאה הולכת וגוברת מסעיף לסעיף, משום שאין בחוק הלאום שום דבר חדש. ישראל הייתה מדינה יהודית לפני שחוקקו את החוק והיא נותרה יהודית. נוסח החוק בנוגע להתיישבות יהודית, שכביכול הופך את ישראל למדינת אפרטהייד, חלש יותר מנוסח המנדט הבריטי לארץ ישראל מ־1920, שם דובר על עידוד "התיישבות יהודית צפופה" בארץ ישראל. בחוק הלאום בסך הכל כתוב כי "התיישבות יהודית" היא "ערך לאומי".
אז מה? כלום. אין פאנץ'. חוק סתמי לחלוטין. אז על מה הסערה, ומה היא אומרת על מעמד ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי? ובכן, מה שאנחנו רואים כאן הוא לא ויכוח, אלא שיווק. כל צד מנצל חוק שאין בו כל חדש כדי לקדם את הנרטיב שלו. יכול להיות שאנשי המחנה הלאומי לא הבינו את אשר הם עושים. הם סברו כי עצם חקיקת חוק שאומר את המובן מאליו ישמור על המובן מאליו. זאת אומרת, הם האמינו שחוק הלאום ישמור על מעמדה של ישראל כמדינה של העם היהודי וישמר את האמת ההיסטורית שרק ליהודים זכויות ריבוניות לארץ ישראל. הנרטיב שלהם נכון. בצדק אומרים ח"כים מהליכוד ומהבית היהודי כי הצביון היהודי של מדינת ישראל נמצא תחת מתקפה ויש צורך להתגונן מפניה. לעומת זאת, הנרטיבים של מתנגדי החוק הם שקריים.
חברי הכנסת הערבים, כמו גם אבו מאזן ואנשיו, מנצלים את החוק לקידום הנרטיב השולל את זכות קיומה של ישראל. ארדואן משתמש בעוינות לישראל ובשלילת זכות קיומה כדי לקדם את השאיפה שלו להנהיג את העולם הסוני. לא צריכים להתרגש מהמתקפות שלהם. הרי בפעילותם הם רק ממחישים כי אין חדש תחת השמש. עם זאת, חקיקת חוק הלאום נתנה להם עוד הזדמנות לתקוף אותנו, וכפי שמעידה תגובת הדרוזים - הם הצליחו בכך.
אשר לשמאל הישראלי, האמת היא כי קשה למצוא הבדלים מהותיים בין תגובת אחמד טיבי למערכת "הארץ". ההבדל היחיד, אם ישנו, הוא קהל היעד שלהם. "הארץ" פונה לשמאל הישראלי, ליהדות ארה"ב ולקוראיו באנגלית באירופה ובשמאל האמריקאי והקנדי. הערבים פונים למצביעיהם ולבני המיעוטים המבקשים להשתלב בחברה הישראלית. שניהם פונים לתורמים שלהם באירופה.
בעוד אין חדש בתגובת הערבים וטורקיה, התגובות ההיסטריות של אנשי השמאל לחוק הלאום מצביעות על שינוי עמוק שעובר על המחנה. הרי כדי להתנגד לקביעה המובנת מאליה כי עברית היא השפה הרשמית של ישראל או ש"התקווה" הוא ההמנון הלאומי, חייבים להתנגד גם לציונות. את עומק השינוי אפשר לראות בקרב חברי המחנה הציוני. שלי יחימוביץ', שבעבר כתבה לח"כ אבי דיכטר, מנסח החוק, כי אין בו שום דבר בעייתי, כינתה את החוק "גזעני". כמוה גם חבריה לסיעה, לרבות היו"ר ציפי לבני, שאף היא תמכה בחוק בעבר.
קשה לראות איך הגינויים לחוק פרווה כמו חוק הלאום מתיישבים אפילו עם המכנה המשותף הנמוך ביותר של הגדרת המונח ציונות. אם גזעני להגיד שהתיישבות יהודית היא "ערך לאומי", אז איזו זכות קיום יש למדינה היהודית? ואיך אישה שמאמינה כך יכולה לשבת במפלגה המכנה את עצמה המחנה הציוני?
מלבד הערבים ואנשי השמאל בישראל, קבוצה נוספת של מתנגדי החוק היא יהדות ארה"ב, בעיקר ההנהגה הממסדית. יכול להיות שההתנגדות נבעה מבורות שניזונה מקריאת עיתון "הארץ" באנגלית. אבל בכל זאת מדובר בהתפתחות משמעותית. הרי ב־60 השנים הראשונות של ישראל, הכנסת והממשלות יזמו ועשו פעולות שיהודי ארה"ב לא הבינו. התגובה שלהם תמיד הייתה לתמוך ורק אז לשאול שאלות. פה קרה ההפך: קודם מגנים ורק אחר כך, אם יתחשק להם, ישאלו שאלות.
באיחור של 38 שנה
כל שיח החירשים סביב חוק הלאום אפוף בתחושת דז'ה וו. היינו פה בעבר. ב־30 ביולי 1980 חוקקה הכנסת חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל. החוק, פרי יוזמתה של גאולה כהן, לא שינה דבר ולא חצי דבר בירושלים. גבולות העיר נקבעו זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים בהחלטת ממשלה. כמו חוק הלאום כיום, חוק ירושלים רק עיגן בחוק את מה שכבר נקבע, וזאת בטענה כי הדבר איכשהו יבצר את מעמד ירושלים.
וכפי שמתקפות מתנגדי החוק פועלות לפגוע בצביון היהודי של המדינה, כך חוק ירושלים פגע בריבונות ישראל בעיר בירתה. נשיא ארה"ב ג'ימי קרטר ניצל אז את החוק כדי להעביר את החלטה 478 במועצת הביטחון של האו"ם. בהחלטה נקבע שהחוק חסר ערך משפטי ודרשה מהמדינות שהיו להן שגרירויות להוציאן מהעיר. ערב העברת חוק יסוד: ירושלים היו 16 שגרירויות בעיר, 14 נסגרו בעקבות החלטת מועצת הביטחון. השתיים הנותרות נסגרו ב־2006.
כאשר קרטר פעל נגד ישראל, יהדות ארה"ב תמכה בנו נגדו. הם הענישו אותו על עוינותו לישראל בבחירות בנובמבר 1980, אז הוא זכה ל־50% מקולות היהודים, התמיכה הנמוכה ביותר של הקהילה היהודית במועמד דמוקרטי.
אשר לשמאל הישראלי, לפני 38 שנים ההתנגדות לחוק יסוד: ירושלים נבעה ממהותו ההצהרתית. מפגלת העבודה לא התנגדה למהות החוק, אלא סברה כי לא היה בו צורך. גאולה כהן הציעה את חוק ירושלים בתגובה להסכם השלום עם מצרים. ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, תמך בו כדי לחזק את מעמדו בקרב מצביעיו, שכעסו עליו אחרי שהסכים להחריב את היישובים בסיני. כלומר, בגין לא פעל לקידום ישראל ומעמד ירושלים, אלא לקידום עצמו. היה עדיף בהרבה אם במקום להעביר את החוק הריקני הוא היה בונה שכונות וכבישים בירושלים.
כאז גם היום. הימין צודק בטענתו שהצביון היהודי של ישראל נמצא תחת מתקפה משלל גורמים מבית ומחוץ. אבל הדרך להתמודד עם האיומים הללו איננה להכריז כי סמל המדינה הוא מנורת שבעת הקנים. מתמודדים עם הבעיה באמצעות רפורמה מקיפה במערכת המשפט, ביטול הטבות מס וזכויות אחרות המוענקות כיום לעמותות הממומנות על ידי ממשלות זרות והחלת החוק הישראלי על שטח C ביהודה ושומרון.
במקום לעשות את הפעולות המהותיות הללו, הממשלה הסתפקה בחוק הצהרתי. בכך נתנה רוח גבית למערכה של אויבי ישראל בעולם הערבי. היא הזמינה את השמאל להקצין יותר עמדותיו האנטי־ציוניות, והיא אפשרה לגורמים אינטרסנטיים בקרב יהדות ארה"ב להציג את ישראל כמדינה חשוכה ואנטי־דמוקרטית.
החוק כבר חוקק ואין טעם לתקן אותו. אדרבא, תיקונו רק יכפיל את הנזק שחקיקתו המיותרת חוללה. אבל על המחנה הלאומי כולו ללמוד את הלקח, באיחור של 38 שנים. במאמצי ההגנה על מדינת ישראל, על צביונה היהודי, על זכותה להגנה עצמית ועל ריבונותה, המעשים חשובים לאין שיעור מהדיבורים.