גם בחושך היא רואה אותו בבירור, ג'ונם יפה שלה

אור לא כבה סתם כך. צריך להיות תער החותך את החוט המקשר, יד מונחת על מפסק, ים המסתיר את השמש או פרידה. פרידה כפויה, בלי הסכמה של הצדדים. כאן יישאר החושך איתן. דבר לא יוכל לו. אור יכול להיכבות כך פתאום. לפעמים מידו של ילד המאתגר את סקרנותו, לעתים בגלל איחור בתשלום ולפעמים בכוונת זדון של רשעים צמאי דם.

***

אישה שוכבת במיטת בית חולים. מעליה פלורסצנטים המאירים גם על מה שלא צריך. רגליה מפושקות אל מול עיני המיילדת המעודדת. כואב לה עד מאוד. שעות לפני כן עוד ליטפה את בטנה ושרה שירים לעובר. עכשיו היא מתחננת אליו, מיוזעת. שייצא כבר, שיקפוץ אל תוך ידי המיילדת. כואב לה. ואז, בלחיצה אחת כואבת וארוכה יוצא בנה, יפה וענוג ודם מכסה את פניו. הוא עטוף בשמיכת בית חולים. מניחים אותו על חזה של אמו. לפעמים הוא יונק, לפעמים רק מניח את ראשו על לבה. שומע את קולה: “ג'ונם שלי, אתה האור של אמא".

***

הפעם הראשונה שבה ראיתי את פניה ושמעתי את קולה הייתה במהדורת הערב של החדשות שכבר נסגרה והוחלפה באחת עדכנית יותר. היא לבשה שחורים ועמדה על פודיום גדול. תחתיה עמדו מאות אנשים ומאחוריה בעלה, עטוף בצעיף הפועל ירושלים בכדורסל, שותק, נושך שפתיו ומקשיב לאשתו. “ג'ונם", קראה לבנה האמצעי אלון, “ג'ונם שלי, תחזור".

ג'ונם משמעותה “נשמה שלי", ולא טעתה אותה האם, ניצה בקל, כי בצהרי השישי הארור ההוא, בבר הומה בדיזנגוף, כשנלקח ממנה בנה, בירייה אחת שכוונה היישר ללבו, פרחה נשמתו מעלה, אל משכן הצדיקים, ולקחה את נשמתה ונשימתה איתה. כי אם ובנה, ציפור נפשם, נשמתם, מצפונם וחייהם, אחוזים זה בזה.

***

אור יכול לסנוור. אם הוא חזק מדי, יחשיך לך את כל השאר. ובכל זאת תתפעל מחוזקו, מקרניו היפות, עד כדי כך שלא תרגיש צורך בכל השאר. אך כשיכבה, כך פתאום, ישאיר אותך עם ראייה מטושטשת, כאב חזק באישונים ועיגולים שחורים ולא ברורים שיעטפו אותך כך פתאום.

***

אל בית החולים היא הגיעה עוד לפני האמבולנס. בן 26 היה. כשהורידו אותו, שכוב באלונקה, כבר לא היה בין החיים. ובכל זאת, כשצעקה “הבן שלי!" ניסו להרגיע אותה ואמרו לה “מטפלים בו, אל תדאגי". היא רצה אחריהם.

והנה שוב, אותם הפלורסצנטים, וגם עכשיו הם מאירים על כל מה שלא צריך. כי בנה, אלון, איש עשייה הוא, הולך, צוחק, שר ומתבדח. לא סתם בחרה לקרוא לו אלון. הוא עץ, יציב, לעולם אינו שוכב. ענפיו ארוכים כידיו המחבקות ועתה הן פרושות לצדדים וצינורות לא ברורים מחוברים אליהן. וחיוכו, איה נעלם חיוכו?

במי לא נלחמה? מהרופא הבכיר ועד הזוטר ביותר, המלחמה הקצרה בתבל, עשר דקות בלבד, עד שהבינו עובדי בית החולים שבאם אוהבת גם הטבע לא יכול להילחם, כי היא עצמה הטבע, ופתחו לה את שערי חדר המיון.

והנה היא יושבת לידו, מלטפת אותו ובקול צלול מבקשת: “תחזור, אלון, תפקח עיניים, בשביל אמא, בסדר?".

והחדר מתחיל להתמלא. משפחה, חברים וחברים לעבודה עומדים סביב מיטתו וסביב אמו הצמודה אליו ועוטפים אותם.

ויש שקט בחדר המיון ויודעים הרופאים את הבשורה ובכל זאת חולפת שעה ועוד שעה ואף אחד לא מעז לשבור את לבה של הלוחמת. היא מנשקת את מצחו, מלטפת את אצבעותיו ושרה לו את השיר שאהב בילדותו.

“אלון ילד טוב הוא, אלון ילד שלי

אלון אוצר של אמא, אלון חיים שלי

אלון ילד קסם, אלון אהוב לבי

אלון של אמא

אלון שלי"

ואולי היא מדמיינת ואולי מדמיינים באי החדר, אבל פניו הופכות מוארות יותר, ונדמה כי הוא מקשיב לכל מילה היוצאת מלבה. בילדותו לא נרדם בלי השיר הזה ואולי זה השיר שאיתו נרדם לנצח, שלקח ממנו כל כאב ושלח אותו כילד מאושר ואהוב אל המנוחה הטובה.

יש אנשים המפחדים מהחושך. הם מדמיינים כי מישהו זומם להם רע, כי המפלצת עומדת להגיע בכל רגע ומכל פינה נתונה, כי לא תמו החטאים מן הארץ והגרוע ביותר בדרך אליהם.

ויש כאלה שברגע שכבה האור מחפשים את הנר. ואם חלילה לא מוצאים, לא יושבים ובוכים על מר גורלם החשוך אלא לומדים מחדש לחיות בחושך.

אז כל שבוע היא מציעה את מיטתו בסדינים ריחניים, כמו שהוא אוהב, ונוסעת בתדירות גבוהה להשקות את הממלכה שבנתה סביב משכנו החדש, עם ירק, עצים, פרחים ועציצים, לנקות את הלבבות האדומים שבנו לו חבריו ולדבר אליו, לעדכן אותו במה שלא הגיע לאוזניו.

ואין זמן עבר, כי השעונים עצרו. הוא לא היה, הוא עדיין. הוא עוד אוהד את הפועל ירושלים המקיימת משחקים לזכרו. והוא עוד מצחיק ושובב ומפולפל, הוא עוד הסנדוויץ' של אמא והוא עדיין תזזיתי. וגם בחושך היא רואה אותו בבירור, ג'ונם יפה שלה.

וכבר יש לה שתי נכדות קטנות ויפות. וכשהיא נושאת את הגדולה שבהן בידיה ומטיילת איתה בבית, מתעכבת הילדה הסקרנית על תמונתו של זה שנשאר בן 26 ולוחשת את שמו.

***

חתכו לה את החוט המקשר, ניתקו לה את החשמל, הורידו את המפסק, והשמש אף פעם לא עולה. ובכל זאת, היא פותחת כל משחק כדורסל המוקדש לבנה, מדברת בשבחו בפני כל מי שרק רוצה להקשיב, צוחקת איתו בדמיונה, מנשקת אותו דרך תמונותיו ושרה לו את אותו השיר בלילות גשומים ומפחידים.

לא מזמן ביקר בביתה הזמר והיוצר אברהם טל. היא הכניסה אותו אל חדרו של אלון והראתה לו את האור הגדול.

כשיצא משם, כתב אברהם טל את המילים הבאות:

"נופל בלוט אל אדמה

נפרד מאמא עץ

מתכסה באבק

נדמה כי אבד

ובלילה טיפות הטל מעירות

זיכרון קדום של חיים בתוכו

מתעטף באדמה ולבו מתעורר

אור אלון נבקע

עוד ייתמר עץ האהבה

מכל שיברון הלב

תיסדק הקליפה

אור אלון יבקע אור

ובלילה טיפות הטל מעירות

זיכרון קדום של חיים בתוכו

מתעטף באדמה ולבו מתעורר

אור אלון נבקע"

כששוחחתי איתה, ניכר היה כי צדק אברהם, עץ האהבה באמת היתמר מכל שיברון הלב. בסוף שיחתנו אמרה לי: “את יודעת מה כתב לי אלון ביום הולדתי?"

“מה?", הסתקרנתי.

“אמא, בדרכך, את הופכת את העולם למקום שטוב יותר לחיות בו".

לאחר ששתקה, בקול רועד הבטיחה לאלון, לי, לעולם, לאור ולחושך הגדולים: “אז אני, בשביל אלון אמשיך להפוך את העולם למקום שטוב יותר לחיות בו, בדרכי".

לזכרו של אלון בקל ז"ל, שנרצח בפיגוע בתל אביב ב־1 בינואר 2016