הדבר שמייתר את הוויכוח הפוליטי בישראל כבר שנים הוא הסרבנות הפלסטינית. אנחנו יכולים להתווכח בינינו בלי סוף על מה צריך לעשות ברצועת עזה, אבל בסוף שני הצדדים לוויכוח יודעים שמולנו אין הנהגה שמבקשת להקים מדינה שתחיה בשכנות טובה לצד ישראל אלא חבורת טרוריסטים שמחפשת מלחמה. כבר מאה שנה.
השבוע שמעתי ראיון שנתן שר ההסברה הכוויתי לשעבר סאמי אל־ניסאף. הייתי צריכה להקשיב לו פעמיים מרוב שזה היה מדהים. חבוש כאפייה הסביר אל־ניסאף, אחד לאחד ובאופן חריף, מדוע ההנהגה הפלסטינית טועה כבר מאה שנים בכך שהיא בוחרת בטרור ולא בדרכי שלום. הוא סיפר על ועדת פיל ב־1937, שהציעה לחלק את הארץ ליהודים ולערבים באופן כזה שרוב שטחה של הארץ יהיה ערבי - וההנהגה הערבית סירבה. הוא לעג למופתי חאג' אמין אל־חוסייני, שרץ לזרועותיו של היטלר והקים את מחנות הפליטים, במקום לאפשר לפלסטינים להשתקם, וכינה זאת "פשע". הוא הסביר עוד שהקשר של עם ישראל לארץ הזאת הוא מימי התנ"ך ושאי אפשר להתעלם מזה. אל־ניסאף הוסיף (וכאן כדאי להזכיר לטובה את "ממרי", המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון, שעוקב ומביא לציבור הישראלי את התקשורת הערבית) כי כל עוד הפלסטינים יבחרו להיות השחקן הרע והטרוריסטי בסביבה, הם לא ישיגו כלום.
בפרשת השבוע, פרשת עקב בספר דברים, מדובר הרבה בשבחה של ארץ ישראל: אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן... ארץ טובה ארץ נחלי מים " ועוד ועוד. כל הטוב הזה שאנחנו זוכים לו בארץ - זה לא בזכותנו. כך אומר משה לעם. זה לא בגלל שמאוד מגיע לנו, שעשינו בדיוק מה שהיינו צריכים, אלא בגלל רשעות האויב: "לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת־אַרְצָם: כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה, ה' אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ, וּלְמַעַן הָקִים אֶת־הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ, לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב".
במילים אחרות: המזל שלנו זה הרשעות והטיפשות שלהם. או במילותיו של אבא אבן, שר החוץ בעבר: "הפלסטינים מעולם לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות".
האם אנחנו צפויים לראות שינוי? האם לציבור הערבי מתחיל להימאס מהמאבק של הכל או לא כלום, מציור מדינת ישראל כשחורה משחור, תוך כדי שהם בוחרים בטרור ובמלחמה? אל קולו של שר ההסברה הכווייתי לשעבר הצטרפו השבוע פעילים חברתיים סורים שפרסמו תמונה של הנערה הפלסטינית עהד תמימי אחרי ששוחררה מהמאסר בישראל. נדאל אל־עמרי, עיתונאי המתגורר בדרעא, השווה בין האכזריות של המשטר הסורי לבין היחס שתמימי קיבלה. "ישנו הבדל בין בתי הכלא בישראל לבין אלה של משטר אסד. עהד תמימי בת מזל, כי היא נכלאה בישראל ולא בסוריה", צייץ אל־עמרי.
עשרות ציוצים אחרים התייחסו לכך שתמימי עלתה במשקלה בזמן שריצתה את מאסרה. "היא לא עונתה ולא נאנסה, היא עלתה במשקל בכמעט תשעה קילוגרמים, שערה ופניה יפים יותר", כתב מהדי מג'יד. כן, אז על פני השטח צפים ועולים קולות שמבינים שאנחנו איננו הדבר הכי רע שקרה למזרח התיכון ושהבחירה בדרך ה"רשעות", כפי שכתוב בפסוק התנ"כי, רק מסייעת לנו להיאחז בשטח.
אז מה יהיה בסוף? הלנצח נאכל חרב? הנראה בעיניים כלות את השדות נשרפים? הנילחם על גבולותינו? גם את התשובה לשאלה הזאת אני מוצאת בפרשת השבוע: "וְנָשַׁל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת־הַגּוֹיִם הָאֵל מִפָּנֶיךָ־־מְעַט מְעָט: לֹא תוּכַל כַּלֹּתָם מַהֵר, פֶּן־תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה". כלומר, סבלנות. לאט לאט נירש את הארץ. זה לא "באנו, ראינו, כבשנו", של יוליוס קיסר. זה תהליך, ולתהליך הזה נחוצה אמונה בצדקת הדרך - שזו הארץ המובטחת שלנו - ועצבי ברזל.
העיתונאי ירון לונדון כתב שיר נפלא בימי המרדפים בבקעת הירדן אחרי מלחמת ששת הימים. הוא לקח פסוק מהפרשה: "אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל־בָּהּ לֶחֶם לֹא־תֶחְסַר כֹּל בָּהּ; אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל, וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת", והפך אותו ל"ארץ אשר הרריה נחושת אבל עצביה ברזל". לונדון צודק. מי שמבקש לחיות בארץ הטובה והיפה הזאת, צריך עצבי ברזל. כי בסוף בסוף, מי שרוצה לטעת, לבנות, להצמיח ולהוסיף אור, ינצח את מי שמחפש איך להרוס, לשרוף, להשמיד ולפגוע בצד האחר. בדרך הזאת משיגים רק חושך.