הקפיצה אל האושר

זה צירוף מקרים סתמי לחלוטין, אבל ביום שישי שעבר טכנאי מטוסים שבוז לחלוטין עם בעיות נפשיות מסוימות התיישב בתא הטייס של מטוס נוסעים, המריא כמו גדול והתעלם ממגדל הפיקוח ומשני מטוסי קרב F–15 שהוזנקו להיצמד אליו ולמנוע התרסקות מכוונת על שכונת מגורים, למשל. הטכנאי בן ה־29 המריא משדה התעופה של סיאטל, וושינגטון, והשתולל באוויר כמו בוקר ברודיאו.

הוא עשה לולאות שלמות, צלל ועלה, עשה פניות חדות בלי לאותת ושיחק עם טייסי הקרב, ששמרו מרחק. בשום שלב של הטיסה, שארכה כרבע שעה, לא איים על אזרחים. מתישהו, כמי שתכנן את מעשיו מראש ולא התכוון לנחות בשלום ולעמוד לדין, התרסק עם המטוס בתוך חורשה באי קטן. זה היה עצוב אך ללא מוסר השכל. היו בינינו מי שראו בהרפתקה האחרונה שלו נגיעה בשמיים; רגע של חדווה והתעלות לפני השינה הגדולה. לי זה קסם.

אמריקה היא מקום מוזר. חלק ניכר מגיבוריה המיתיים הם פורעי חוק, שודדים וגנגסטרים. הנהייה אחריהם אינה נגמרת עם מותם. סביב קברו של בילי הנער (וויליאם בוני) בפורט סאמנר, ניו־מקסיקו, צריך היה לבנות כלוב מברזל כדי לשמור על המת מפני שודדי קברים. זכויותיו של הנער מעוגנות בתקנות שהעביר המושל, וחלק ניכר ממעריציו אינו מאמין כלל שבילי הוא הטמון בקבר.

גם קברו של ביל היקוק הפרא בדדווד, נעול בקפידה. אמיליה ארהרט, הטייסת הפופולרית המצודדת שנעלמה, טרם הוכרזה כמתה. בשנה שעברה הכריז הצוות הפתולוגי הבודק את העצמות שנמצאו באי בודד, שהן שייכות לארהרט ב־99%. הספינה "אינדיאנפוליס", שהובילה את שתי פצצות האטום שהוטלו על יפן לבסיס היציאה ב־1945, נמצאה על קרקעית האוקיינוס רק בשנה שעברה. סיפורה, למי שצפה ב"מלתעות": אחרי שהיא הורידה את מטענה היא טובעה על ידי צוללת יפנית, כ־700 ממלחיה נטרפו על ידי כרישים ורב־החובל שלה התאבד אחרי שעמד למשפט. אודי מרפי, החייל המעוטר ביותר במלחמת העולם השנייה, נהרג ב־1971 בהתרסקות מטוס קטן בגיל 45 אחרי ששרד את כל הצבא הגרמני.

ערב לפני חג ההודיה 1971, בפורטלנד, אורגון, עלה גבר בגיל העמידה לטיסה 305 של חברת נורת'ווסט, לסיאטל, וושינגטון. שיעול מנועים קצר בן חצי שעה. מבחינה ביטחונית לא היית יכול לבקש נוסע פחות מסוכן במראהו ובהתנהגותו מ–D. B. Cooper. קופר נראה כמי שבספר סיום בית הספר התיכון שלו נכתב מתחת לתמונתו "נועד לעשות הכי פחות בעיות". הוא הושיט את כרטיס העלייה למטוס לדיילת בפתח המטוס ואמר את שמו: "דן קופר". היה מי ששמע אותו אומר "די. בי. קופר", והשם דבק.

קופר לבש מעיל גשם קל, חליפה כהה ועניבה שחורה צרה ונשא תיק מנהלים המכונה תיק ג'יימס בונד. שפתיו היו דקות, אוזניו מחודדות, מצחו גבוה ושערו נסוג במפרצים זהים בעומקם. קופר התיישב בשורה האחרונה במטוס, בואינג 727 המיוצר בסיאטל, הצית סיגריה (למי שזוכר את עידן התום ההוא) והזמין בורבון וסודה.

אחרי שהמריא המטוס ביקש קופר מפלורנס שאפנר, דיילת בת 23, שתשב לצדו. שאפנר, בחורה עצבנית שנהגה להתלונן כי ישבנה הכחיל מצביטות נוסעים וחבשה פאה בלונדינית כדי שנוסעיה לא יזהו אותה על הקרקע, חשבה שהיא במחיצת מטריד נוסף. אבל הטיסה הייתה קצרה, הנוסע תמיד צודק ושאפנר העניקה לקופר תשומת לב מלאה. הוא נתן לה פתק מקופל. "מיס", אמר קופר לשאפנר, "אני ממליץ לך לקרוא את הפתק. יש לי פצצה". מבט אחד בעיניו של קופר שכנע אותה שהוא רציני כמו חור במעטפת מטוס בגובה 10,000 רגל.

"יש לי פצצה בתיק", נכתב בפתק, "אנא שבי לצדי". שאפנר ביקשה לראות את חומר הנפץ. זו הייתה דרישה אמיצה, מספיק כדי להרשים את קופר שפתח את תיקו והראה לשאפנר פלונטר של חוטי חשמל, סוללה ושישה מקלות אדומים. אחרי שלב ההוכחות הכתיב קופר לשאפנר את דרישותיו: "אני רוצה 200 אלף דולר במזומן בשעה חמש אחר־הצהריים, בתוך תרמיל גב. אני רוצה שני מצנחים קדמיים ושני מצנחי גב. כאשר ננחת, אני רוצה שמשאית דלק תתדלק אותנו. בלי התחכמויות - או שאממש את איומי".

קופר הורה לשאפנר לקחת את דרישותיו לקברניט. כאשר חזרה אליו, כיסו משקפי שמש שחורים את עיניו. למרות קור הרוח שהפגינה שאפנר, שינה האירוע את חייה; היא מעולם לא שבה לחיות ללא פחד ורעד מעצבים. להפתעתה, הצליח קופר להרגיעה. הוא הבטיח לה שהוא אינו פיראט אווירי או פושע מקצועי; הוא גם לא דיסידנט פוליטי כמו אלה שחטפו מטוסים מברית המועצות כדי לברוח אל החופש. לא הייתה לו כל כוונה לחטוף את המטוס לקובה. הוא היה מנומס עד גועל נפש, רך דיבור וג'נטלמן. שאפנר חשבה שאולי כדאי להתמקח איתו על דרישותיו, אבל משהו בעיניו הרתיע אותה. לפני הנחיתה התעקש קופר לשלם על הבורבון בסודה, נתן לשאפנר שטר של 20 דולר ואמר לה שתשמור את העודף. כאשר הביט החוצה מהחלון ואמר "נדמה לי שאנחנו מעל טאקומה", הסיקה שאפנר שהוא מקומי.

המטוס נחת בסיאטל באיחור של שעתיים, שבהן חג הקברניט מעל צפון־מערב אמריקה ומלמל בקול הסקסי, הבלוע והבלתי מובן של קברניטים. ה־FBI נזקק לזמן כדי ללקט את הכופר שדרש קופר ולהציב צלפים במקומות אסטרטגיים שמשם יוכלו לבצע מרחץ דמים רצחני ולפגוע בכל אחד חוץ מאשר בקופר. קופר הורה לשחרר את הנוסעים. צוות מעובדי חברת הטיסה הביא למטוס את הכופר, 200 אלף דולר בשטרות של 20 (במשקל של כעשרה קילוגרם) ואת ארבעת המצנחים. המטוס תודלק.

לאן? שאל הקברניט.

"למקסיקו סיטי", ענה קופר והגיש לקוקפיט הוראות טיסה מדויקות. על המטוס אסור היה לעלות מעל גובה של 10,000 רגל, והמדפים היו צריכים להיות מכוונים ל־15 מעלות, במהירות של פחות מ־200 קשר.

קופר קשר לגופו חבילות של כסף ולבש שני מצנחים, אחד מלפנים ואחד מאחור, הלך לירכתי המטוס לדלת שממנה ירדו הנוסעים, פתח את הדלת האחורית והוריד את המדרגות. רוח עזה חדרה למטוס והקשתה את הניווט. מבעד לדלת הפתוחה ניבט לילה שחור, רטוב, עם רוח עזה. קופר אחז במעקה, ירד במדרגות, אבל בגלל רום הטיסה והעננים קשה היה לראות את פני הקרקע. מן הסתם יער עבות, קניונים, נהרות, חיות בר.

קופר קפץ. מקדם הקור–רוח היה כמינוס 30 צלזיוס. הוא נעלם בעלטה. הצוות סגר את הדלת ונחת בשלום בנמל התעופה שממנו המריא.

השוד האווירי של די. בי. קופר הוא אחד הפשעים המפורסמים בהיסטוריה האמריקאית. בעיקר משום שעלה יפה, אף אחד לא נפגע במהלכו, והוא לא פוענח 50 שנה. קופר לא זוהה ולא נתפס, והוא נחשב למקרה החטיפה האווירית היחיד שלא נפתר ושזהות מבצעו לא נחשפה. סוכני ה־FBI ראיינו כאלף חשודים.

קופר שימש השראה לספרים, לסרטים ולשירים. ציידי אוצרות סרקו במשך שנים את אזור צניחתו המשוער בהנחה שהוא נהרג בצניחה ושהכסף נותר מונח בתרמיל ליד גופתו. הוראות הבטיחות בטיסות עודכנו בעקבות המקרה. עיירה באורגון מציינת את "יום די. בי. קופר" בנובמבר מדי שנה בשנה, ובר מקומי עורך תחרות דמיון לקופר, כאילו היה המינגוויי. יש גם שיר עם - "הבלדה על די. בי. קופר".

יש פשעים הנתקעים בגרון רשויות החוק: האומץ, הביצוע המושלם, אפס אבידות בנפש, הכופר, ללא קצה חוט, ללא רמז. סוכני FBI הקריחו, השמינו ויצאו לגמלאות ואין די. בי. קופר. האדמה בלעה אותו. אם כבר מהמר מישהו על פשע כה נועז, המקסימום שהוא דורש הוא 200 אלף דולר? האם היה צנוע או טיפש? בשביל כסף קטן קופצים ממטוס נוסעים סילוני באמצע הלילה?

קודם חיפשו אחריו בקדחתנות יום ולילה. מאות אנשי חוק מרשויות שונות סרקו יערות, פסגות מסולעות, מצוקים, אשדות לבנות, עצים. החיפוש המיידי נערך בערפל כבד, והתקווה להיתקל בפיסת מצנח קרוע על ענף, בשטר של 20 דולר או בגופה, דעכה כנר ברוח. חבורה מטורללת של ציידי אוצרות שכרו צוללת קטנה וסרקו באמצעותה אגם עמוק שיכול היה להכיל מאה די. בי. קופר. אתה שוכר צוללת לסרוק את קרקעית אגם טפליץ כדי למצוא זהב נאצי, לא 200 אלף דולר בשטרות. מאיירים, פסיכולוגים ופרופיילרים של ה־FBI ניסו להתאים קלסתרון לקופר.

לכאורה היה צריך קופר להיות בעל ניסיון בצניחה בתנאים קשים, מה שהצביע על חייל בעל ניסיון קרבי (וייטנאם?). היה צריך להיות לו מושג מסוים במטוסי נוסעים, רום שיוט, מהירות וזווית מדפים. הקלסתרון נתן מושג כללי על חזותו. חמישה חודשים אחרי קפיצתו של קופר, באפריל 1972, קפץ מורה מיוטה בשם ריצ'רד מקוי, שהיה טייס מסוק בווייטנאם, ממטוס מעל יוטה עם כופר של חצי מיליון דולר. הוא נחת בשלום אבל נתפס בידי הבולשת ימים ספורים לאחר מכן ובכליו 499,970 דולר. מקוי ניסה לשכנע את הסוכנים שהוא אינו קופר, אבל הם לא האמינו לו. הוא נשפט, הורשע ודינו נגזר ל־45 שנות מאסר. הוא נמלט מהכלא בעזרת אקדח שיצק מדבק מיוחד שגנב ממרפאת השיניים. ה־FBI עלה על עקבותיו, צר עליו והוא נהרג במהלך קרב יריות.

ב־1980 התגלה מעט מהכסף שדי. בי. קופר שדד. ילד מצא 5,800 דולרים בשטרות מתפוררים של 20 דולר שהיו קבורים בתוך תיק על גדות נהר. ה־FBI חיפש באזור בתקווה למצוא שטרות נוספים או אולי גווייה, אבל לא מצא דבר. חקירתו של קופר עברה לאגף ה"תיקים הקרים" והעלתה אבק. מידע הזוי ועקשני המשיך לזרום. לפני מותו ב־1995, על פי עדות רעייתו, טען באוזניה דוויין וובר שהוא דן קופר. החוקרים השוו טביעות אצבעות עם דגימות דנ"א, אבל לא הייתה התאמה.

הנחת העבודה הייתה שקופר נהרג בצניחה. במקרה הטוב מבחינתו, על פי אותה הנחה, שבר קופר כמה עצמות חיוניות וכספו התעופף ברוח, רחוק מכל מקום יישוב, חימום, שתייה או מזון. אם לא הצניחה עצמה, כוחות הטבע הרגו אותו.

ב־2007 התפרסמה במגזין "ניו יורק" כתבה על ישיש בשם לייל כריסטיאנסן שמגוון נסיבות גרמו לו לחשוד שאחיו המנוח, קן כריסטיאנסן, היה די. בי. קופר. עדות האח הייתה גדושה תופינים. האח המת התגייס לצנחנים ב־1944, עבר אימונים מפרכים, צניחות ליליות בתנאים קשים, אימוני הישרדות בטבע. הוא עבד כטכנאי מטוסים ואחר כך כדייל בדרום וושינגטון. בתוקף תפקידו עמד כריסטיאנסן בקשר עם סוכני הגירה ומכס והיה אחראי לכסף שנמצא במטוס. העיתונאי פרנק גריי הלך אל עדי הראייה שנותרו בחיים והראה להם צילומים של האח המת שסיפק לו לייל כריסטיאנסן. את הדיילת פלורנס שאפנר מצא גריי בלקסינגטון, קרוליינה הדרומית. היו לה הסתייגויות שונות מהדמיון בין הצילומים לקופר, והיא סיכמה את עדותה באמירה: "יכול להיות שעלית על משהו".

איש החוק הבקיא והמעורב ביותר בפרשת קופר היה ראלף הימלסבך, סוכן FBI בכיר שחקר את השוד שמונה שנים. אחרי שהתבונן בצילומיו של קן כריסטיאנסן אמר: "לא רע, חוץ מהשיער". כאשר שמע שכריסטיאנסן שירת בצנחנים, היה דייל ומכונאי והתגורר ליד שדה התעופה בסיאטל, אמר: "אילו עמדתי עדיין בראש צוות החקירה, הוא היה נראה בעיני כחשוד פר אקסלנס. הבחור הזה נופל תחת ההגדרה 'חייב להיחקר'".

הבולשת חקרה כאלף די. בי. קופר פוטנציאליים, אך אף אחד מהם לא עמד ברף הגבוה. תיק החקירה הפתוח הפך מטרד וכאב ראש. מאות אנשים התקשרו לקו החם של ה־FBI כדי לדווח על די. בי. קופר שלהם - ממישהו שראו משתמש בשטרות ישנים במרכול ועד אח שמסר וידוי מפורט על ערש דווי. כאשר הוחלט על סגירת החקירה ב־2016 בשל חוסר עניין לציבור, חוק ההתיישנות וכיוצא באלה, התקרב מפיק טלוויזיה בשם תומס קולבר אל החשוד הרציני ביותר מאז הצניחה הלילית. ל־FBI לא היה עניין בחקירה, והיא הבשילה לסרט תיעודי.

רוברט (בוב) רקשאו לחם בווייטנאם. הוא התגורר בדרום קליפורניה, היה רק בן 72, שמו עלה כחשוד בחקירה קודמת אך נפסל וחזר לחייו. מה שלא היה ידוע לחובבי המיתוס: די. בי. קופר שלח כמה מכתבים ל־FBI במהלך השנים והתגרה בהם. קיומם של המכתבים נשמר בסוד, הם היו מלאים רמזים ממוספרים שמומחי הבולשת לא הצליחו לפצח. קולבר קיבל את המכתבים אחרי שה־FBI איבד את זכותו החוקית לשמור אותם בארכיונים. הוא לקח אותם ליוצא וייטנאם שהתמחה בשבירת קודים במלחמה, ואחרי שבועיים שבהם הסתגר בחדר העבודה שלו וגהר על שתי סדרות של מספרים שנראו כאילו אינן אומרות דבר, גילה המומחה שבאחד המספרים התחבא שם של טייסת אמריקאית בווייטנאם, היחידה שבה שירת. המספר השני הסגיר את שמו של השודד: בוב רקשאו.

בשיחה עמו הרבה רקשאו לחייך, להתחמק ממתן תשובה ישירה, להכחיש או לאשר. המו"מ איתו עבר לידי עורך הדין שלו, שהגן עליו כאשר נחשד רקשאו ברצח חמיו, משפט שבסופו נמצא זכאי. רקשאו נעלם לכמה שנים ואחר צף שוב, הפעם כעורך דין, ולימד משפטים באחד הקמפוסים של אוניברסיטת קליפורניה. הסרט שודר ללא רקשאו, שצולם יושב במכוניתו ואמר למצלמה שהוא "ישיש וחולה".

עם צוות של 40 חוקרים שעקב אחריו שנים, אחרי שרקשאו שאל כמה כסף יקבל תמורת הודאתו - אף שטען שהשתכר 1,500 דולר ביום כאשר עבד כיועץ לסרט "רמבו" הראשון - פנה קולבר לאחרונה ישירות לרקשאו ואמר לו: "אני יודע מי אתה. יש לי 50 עדים שיעידו שאתה די. בי. קופר. אני מציע לך להיות שותף בהכנסות ולהודות, מאשר לבלות את שארית ימיך כאשר אלפי אנשים מטרידים אותך בשאלה שאת התשובה עליה שנינו יודעים".

באמצעות עורך הדין שלו השיב רקשאו כי הוא כותב ספר על חייו, שממנו יפיק סרט; שהוא לוחם זקן ועייף המחפש מנוחה נכונה, ושכל המעשים המיוחסים לו יזכו במענה משפטי. עד היום לא התקבלה תביעה משפטית, ל־FBI אין עניין, אפילו העניין הציבורי אינו רב. על פי העדויות שהצטברו, קל להתרשם שנחשפה זהותו של די. בי. קופר. אם אנחנו יודעים משהו על הטבע האנושי, הרי הוא הצורך הבלתי נשלט לחלוק בסופו של דבר, או זמן, את המידע האינטימי עם מישהו. התסמונת נקראת "מישהו ידבר בסוף". אף אחד לא ישלח לכלא ישיש שלא פגע בזבוב. לכן ההנחה היא שג'יי. די. סלינג'ר של הפשע הוא אחד האינדיבידואלים הנדירים הללו שיודעים לשמור סוד.