במלחמת לבנון הראשונה הייתי קצין צעיר בסדיר. התקדמנו בגב ההר עד לפאתי ביירות כששני צוותים שלי נלחמו גם בביירות עצמה. נאבקנו בסורים ובמחבלי אש"ף - אנשיו של יאסר ערפאת. אחיו של קצין הסיור שלי נפל לא רחוק מאיתנו בעין זחלתא, חבר טוב שלי נהרג ערב הקרבות, כשעלה על מוקש שהניחו אנשי ערפאת. והנה, בתוך המלחמה הזו היה מי שחצה את הקווים, תרתי משמע. מי שניסה לסדוק את המאמץ הלאומי, לרסק את תפיסת העולם שלנו ולשווק לנו את יאסר ערפאת האויב כפרטנר חביב. זה היה אורי אבנרי.
אבנרי, בליווי שתי מעודדות, חצה את חזית הלחימה ופגש את ערפאת בתוך ביירות. בעיצומם של הקרבות הוא הביא את דבר מנהיג הצד השני בעיתון שלו "העולם הזה", תוך שהוא מנסה לחבב עלינו את השטן. האודיסאה של אבנרי מעבר לקווים הייתה גם מסע של הזדהות עם מטרות אש"ף לצד קריאת תיגר על מסגרת הממלכה שלנו. אבנרי צפצף על מדינת ישראל וחוקיה, על הציבור הישראלי, על החיילים שנלחמו.
אני זוכר את התדהמה שלנו אי־שם בפאתי ביירות, כששמענו על הביקור שערך אצל המפקד העליון של מי שיורים עלינו. תדהמה של אנשים צעירים, בעלי היגיון בסיסי, שעדיין לא מכירים את כללי המשחק המעוותים של מדינת ישראל. אז לא היה לי זמן להרהר בזה, הייתי עסוק בלהילחם ולשמור על החיילים שלי, אבל לימים נדהמתי לגלות שאבנרי לא הועמד לדין על מעשה הבגידה שלו, בעוד ששר הביטחון דאז אריאל שרון הועמד בפני ועדת חקירה ממלכתית בגלל טבח שביצעו הנוצרים במוסלמים.
לימים גם גיליתי שנגד אבנרי הוגשה תלונה ונפתחה חקירה, אבל התיק נסגר בחופזה על ידי היועץ המשפטי לממשלה דאז יצחק זמיר, בטענה שאין עילה להעמדה לדין. כבר אז חשבתי שזו החלטה מוזרה מאוד, כיום אני יודע שלא היה לה שחר משפטי. שורה של הוראות בחוק העונשין מגדירות את מעשיהם של אבנרי ושותפיו כבלתי חוקיים, והכותרת העליונה שלהם, שגם מוגדרת בסעיף 99 לחוק, היא סיוע לאויב במלחמה.
האמת היא שהתיק נגד אבנרי הוכרע בשדה הבלתי משפטי בעליל. עם חזרתו מביירות הוא התריס באומרו: "אם מישהו הולך לעשות נגדי משפט - בבקשה, העולם כולו יגיב על כך שישראל אוסרת עיתונאי ידוע מפני שהוא רוצה לשמוע מה הצד השני אומר". כך בנה אבנרי את הקונספציה המנצחת שהוא ודומיו מפעילים עלינו זה שנים: הפעלת איומים במישור הבינלאומי, אחר כך גם חרמות ונידויים ברחבי הגלובוס כדי לשבור את דעת הציבור והדמוקרטיה שלנו.
גם לאחר המלחמה, כשהחוק אסר במפורש על מפגשים עם אנשי אש"ף, אבנרי לא נרתע. הוא פגש שוב ושוב את יאסר ערפאת ובכירי הרוצחים שלו ולא הועמד לדין. מדינת ישראל, על ממשלתה, גופי החקירה והתביעה שלה נכנעה בפניו. היא נכנעה בעיקר בגלל העיתונות הישראלית, שסיפקה לאבנרי גיבוי גורף לאורך כל הדרך. וכפי שהתברר השבוע, גם אחרי מותו.
מראשוני המחרימים
ב־1994 הקים אורי אבנרי את תנועת גוש שלום. מסגרות השמאל הקיימות לא הספיקו לו, במיוחד כשהיו בהן חברים שהעזו להמשיך לשרת בצה"ל. גוש שלום מאז ועד היום סימנה את קו ההחרמה והשנאה שבתוכנו. היא הובילה ומובילה רדיפה שיטתית של יהודי יו"ש - מעקבים מדוקדקים אחר יצרנים והפצת רשימות שחורות ברחבי העולם. בד בבד היא יצאה נגד אומנים ישראלים שהעזו להופיע ביו"ש, כמו רמי קלינשטיין. שנאה כבר אמרנו.
אבל הקומנדו של אורי אבנרי לא הסתפק בציד מתנחלים, הוא נרתם להחרמת אוניברסיטאות ישראליות, לחרם על חברות זרות שהעזו למכור לנו מוצרים כמו חברת הטרקטורים קטרפילר. קומנדו שמוציא את דיבתנו בעולם באופן שיטתי. אבנרי וארגונו היו גם חלק בלתי נפרד מקואליציית הארגונים הקיצוניים ביותר, אלו שמנסים להשמיד את המדינה היהודית־ציונית: אנרכיסטים נגד הגדר, זוכרות, ISM ועוד. כל אלו בהובלה של אבנרי נלחמים בצה"ל, במערכת המשפט הישראלית, ומעל הכל - במערכת הערכים שמבססת את עצם הקיום שלנו כאן.
וזה עוד לא הכל. אורי אבנרי היה תומך וסנגור נלהב של חמאס ומחבליו. הוא ניהל מערכה שיטתית כדי לסייע להם, כולל ניהול מאבק מנצח להחזרת 415 בכירי חמאס שרבין גירש ללבנון.
העיתונות וההספדים
עכשיו תדפדפו בעיתוני השבוע, תיכנסו ליו־טיוב ותצפו בהספדים שנשפכו על אורי אבנרי באינסוף תוכניות רדיו וטלוויזיה. תביטו בדברי בכירי העיתונות וחברי כנסת מהשמאל ותשפשפו את העיניים בתדהמה. מה הקשר בין אורי אבנרי, האיש והשנאה שזרע, התועמלן הקיצוני וההרס שהנחיל, לבין מה ששמענו עליו השבוע? כמה שמן זית זך, כמה סופרלטיבים, כאילו הלכה לעולמה מאמה תרזה או לפחות מהטמה גנדי.
אפילו הטענה החוזרת כאילו היה איש אמת וצדק - עיתונאי בנשמתו שפרסם הכל ללא מורא וללא משוא פנים - כוזבת ומגמתית. למשל, אבנרי ידע על חשבון הדולרים של יצחק רבין בארה"ב, זה שחיסל לימים את הקדנציה הראשונה של רבין כראש ממשלה בעקבות החשיפה של דן מרגלית ב"הארץ". אלא שאבנרי לא פרסם את שידע ובמקום זאת הזהיר את רבין בחשאי לסגור את החשבון. לימים הסביר שלא רצה להפיל ממשלת שמאל. נשמע מוכר? מסתבר שאמנון אברמוביץ' וחבריו לא המציאו את קונספציית האתרוג.
עוד בניגוד למה שנטען, אבנרי ממש לא ניהל ויכוחים ענייניים עם מי שחלקו עליו. הוא קרא בשצף קצף להעמיד לדין את מתנחלי סבסטיה, בחוסר יושרה קיצוני מצד עבריין אידיאולוגי סדרתי כמוהו. וכאמור, שיטת ההחרמות שהוביל נועדה לכופף בכוח את יריביו הפוליטיים ולהוציא אותם אל מחוץ לגדר. ההפך מוויכוח ענייני ודמוקרטי.
אבנרי ניסה לאנוס אותנו לקבל את השקפת העולם ההרסנית שלו ולמרבית האימה הצליח. התפיסה של יאסר ערפאת כפרטנר היא כולה אורי אבנרי, כך גם מדינה פלסטינית. שמעון פרס ואחריו יצחק רבין נגררו אחריו, הרבה שנים לאחר שהחל לסלול את הדרך הזו לאבדון.
היה מי שאמר השבוע שכל העיתונות הישראלית נבנתה בדמותו של אבנרי. למרבית האכזבה, הסתבר השבוע שאכן כך הדבר. לא רק שהאמת לא נאמרה ונכתבה על אבנרי אחרי מותו, לא רק שנבנה פולחן אישיות מסולף כדי להאדיר את דרכו, מי שהעז להעיר הערת אמת, כמו גאולה אבן בחדשות "כאן", זכה להתנפלות אכזרית. אבן העירה שגם קורבין ואבו מאזן, מי שרגילים להספיד גם מחבלים, היו ממספידי אבנרי. אפילו את ההערה הזו לא הסכימה העיתונות שלנו להכיל.
כך, אחרי שבוע חגיגות אבנרי אפשר לסכם ולקבוע שעדיין לא נחלצנו מהחולי הכרוני שהוביל אותנו לשורת האסונות של הדור האחרון, מאוסלו ועד ההתנתקות. שכתוב העבר, הצגה מסולפת של ההווה, המתקה מכוונת של הכמוסה הרעילה שנפטרה השבוע, כולם סימפטום למחלה לאומית כרונית. הם גם ממחישים עד כמה ההוויה שלנו אינה מעוצבת על ידי מרבית הציבור והממשלה הנבחרת, אלא על ידי כת הזויה והרסנית.