אדם ברוך חייב לי בסביבות 200–150 אלף שקל. אולי אפילו יותר. זו ההערכה של מחיר הטיפולים הנפשיים - פלוס תרופות - של הפוסט־טראומה שהאיש הזה הנחית עלי. וזה בלי לחשב את כמות הסמים שרכשתי לאורך השנים בשביל לנסות לגרש את השדים הפנימיים שלי שעל חלקם הוא חתום.
האמת, צריך להיות הוגנים, חיי הם אוסף של טראומות, כך שאת מחיר כל הסמים שעשיתי בחיי - להערכתי עלות של יותר מחצי מיליון שקל - יש לחלק ב–20% בלבד שרשומים על שמו של ברוך. שאר הטראומות רשומות בטאבו על שמם של אנשים אחרים. מה שכן, אין ספק שמכל קולקציית הטראומות שאני מחזיק, זו שעליה אחראי אדם ברוך ונמצאת בארכיון ״ידיעות אחרונות״ היא הכואבת ביותר.
אמצע שנות ה–80. אדם ברוך הוא עורך מוסף ״7 ימים״ של ידיעות אחרונות. ההורים שלי מתגרשים, הווליום עולה, והרוחות הרעות מתחילות לנשוב. שני הורי - שגם ככה מגיעים עם תשתית בעייתית - הולכים לאיבוד כל אחד בדרכו. האחד נמצא עמוק בסמים, מדגדג את הפסיכוזה (ולראיה, לא הרבה זמן אחרי כן הוא מובל אל המחלקה הפסיכיאטרית במצב פסיכוטי). מהצד השני אמי שקועה בדיכאון שלאחר לידה, ואין לה עזרה מאיש כי היא לבדה בארץ.
המנוע מאחורי הפרסומים הנוראים ישב מרוצה במשרדו
באותו הזמן אדם ברוך משקיף על המתרחש ופונה לאמי. הוא מציע לה סכום כספי לא מבוטל (שהייתה זקוקה לו מאוד בזמנו) כדי שתכתוב כתבה גדולה במוסף שלו על הגירושים מאבי ותשפוך על הנייר את כל הרפש והזוהמה. בקיצור, כתבת רכילות מהזן המגעיל והשפל ביותר שהופכת אחר כך לכותרות ענק בשער.
אמי כותבת את הכתבה, שופכת את כעסיה, ואז, שבוע לאחר מכן, אבא שלי מחליט להחזיר לה בכתבה משלו במוסף ״סופשבוע״ של ״מעריב״. בעקבות זאת אמי כותבת כתבה נוספת, כתגובה לכתבה של אבי, ואז אבי שוב כותב. הכל מגיע לנייר: בגידות, סמים, פסיכוזה אלימה, דיכאון לאחר לידה, אפילו תיאורי סקס מחרידים. ובכל הזמן הזה אדם ברוך, המנוע מאחורי סדרת הכתבות הזו, יושב מרוצה במשרדו בבית ידיעות, כשכובע הקסקט לראשו.
ברוך, אדם בעל אינטליגנציה נדירה, ידע היטב מה הוא עושה. הוא פשוט נתן רובים לשני אנשים סדוקים ואמר להם "תיהנו". אתם יודעים מה? עזבו דימויים מתחום הבליסטיקה: הוא ניצל שני אנשים בעיצומו של משבר אישי, נפשי ופיננסי בשביל לספק את בלוטות הגועל של עם ישראל ולמכור עוד עיתונים.
אני נמצא בעולם העיתונות מגיל 22 ויודע שזו תעשייה שמוסר מפוקפק הוא חלק בלתי נפרד ממנה, אולם עורך אחראי לא היה נותן לזה לקרות. עורך כזה לפחות היה לפחות מוריד או ממתן ציטוטים שהוא יודע בבירור שהאדם העומד מאחוריהם יתחרט עליהם כל חייו. ולא רק האדם שמאחורי הציטוט אלא גם הילד הקטן, בן השנתיים, שיגדל ויקרא יום אחד את הדברים הנוראיים, המחרידים, המזעזעים, המזוויעים, השורטים והפוצעים שנאמרו עליו מתוך סערת רגשות של שתי נפשות מרוסקות ומעורערות.
לו האיש היה עדיין בחיים הייתי מוריד מהקיר שלו כמה יצירות אומנות
האמת היא שרציתי להביא כמה מהציטוטים מסדרת הכתבות ההיא כדי להדגים את רמת הזוועה, אבל אני לא חזק מספיק. זו הפעם הראשונה שאני בוכה תוך כדי כתיבה. ממש בוכה. כל מילה מצריכה ממני נשימה עמוקה. אני משחזר בראשי את הציטוטים המודגשים בעיתונים, ותחושה נוראית מציפה אותי בין החזה לבטן, תחושה שקשה להסביר אותה, והדמעות ממשיכות לרדת. לא יודע, אולי לא סתם בחרתי להתנחל במקצוע העיתונות, באגף עיתונות סוף השבוע. אני מניח שכל פסיכיאטר, במיוחד אם הוא שייך לאסכולה הפרוידיאנית פסיכואנליטית, היה אומר שלא סתם הגעתי לכאן. אין מקריות בעולם הפסיכואנליטי.
לא סתם אני כותב את הטור הספציפי הזה דווקא עכשיו. זה מכיוון שממש לא מזמן צוין עשור למותו של אדם ברוך, ולכבוד המועד שודר סרט דוקומנטרי של ילדיו על פועלו והושקה תערוכת מחווה לכבודו. וכמובן ששכני למוסף, רון מיברג, שהיה מחבריו הטובים של ברוך, אולי אפשר אפילו לומר מתלמידיו, כתב כתבת געגוע. בכל מקום כזה היללו את האדם ופועלו והצמידו לו תארים כבדי משקל: אבי הניו–ג׳ורנליזם הישראלי, פורץ דרך. אבל מהי אותה הדרך שהאיש פרץ? עיתונאות עם מוסר לקוי, עיתונאות הרפש והגועל. אם זה אבי הניו–ג׳ורנליזם, אל תתפלאו שככה נראה הבן.
לו היה האיש בחיים כיום, אולי הייתי מתגנב לביתו ומוריד כמה יצירות מהאוסף האדיר שהחזיק על קירות ביתו, וביקשו לטשטש את נהרות הזוהמה שהוא הזריק לעם ישראל מדי סוף שבוע במאות אלפי עותקים. לא יותר מ-10 יצירות היו מספיקות בשביל להשיב את החוב שלו אלי.