היעלמותה של היהדות האמריקאית מחדדת את גדולת הרעיון הציוני

כמובן שחוץ מהרב ומקומץ מקורביו כל יתר המתפללים מגיעים לתפילה ברכב. בחג, בשבת וכן - גם ביום כיפור. הגיאוגרפיה של עיר אמריקאית ממוצעת מחייבת מכונית, וברגל אין סיכוי שמישהו יגיע להתפלל. ושוב מתברר עד כמה אין משמעות לשמירה על מצוות ארכאיות וחסרות פשר, כמו איסור נסיעה במכונית בשבת ובחג. מצוות שהפרתן נחשבת אצלנו לשיא חילול הקודש.
 

אלא שגם אצל מתפללי בית הכנסת האורתודוקסי הזה ניתן להבחין בגורל האבוד שנועד לקהילה היהודית בארצות הברית. מדובר באוכלוסייה מבוגרת ברובה, שחלק ניכר מילדיה, בטח נכדיה, כבר לא מרגישים מחוברים ליהדות או לישראל. בנו של אחד המתפללים הקבועים התחתן לאחרונה עם אמריקאית לא יהודייה. הוא אומנם ערך מסע של "תגלית" בארץ בצעירותו, אבל החיים חזקים יותר. אצל הילדים שלו היהדות תהיה שמועה רחוקה, מקסימום פולקלור. 

ואם זו התמונה בקהילה שמקפידה על תפילה בבית כנסת אורתודוקסי, היא קשה עוד יותר בקהילות קונסרבטיביות ורפורמיות. היהדות האמריקאית הולכת ונעלמת. בקצב הנוכחי, פרט לשומרי המצוות האדוקים ייטמעו הדורות הבאים ויאבדו לנו. 
 

זה קורה בדרך פשוטה וטבעית. בראש השנה ישבתי עם שני בני דודים, כבר לא צעירים, שהסבים שלהם הגיעו מרוסיה לארה"ב בשנות ה־30 של המאה ה־20. הם עצמם יהודים גאים, מתעניינים מאוד במדינת ישראל ומשוויצים בנו. הם מתרפקים על קרובי משפחה ישראלים שהם חצי מפורסמים, אבל מעולם לא ביקרו בארץ הקודש. פשוט לא יצא. בצעירותם התאהבו בנערות שפגשו - לא יהודיות כמובן - ובנו משפחות. הילדים כבר עומדים בפני עצמם, ולא רק שאינם יהודים על פי ההלכה, ספק אם הם תופסים את עצמם כמי שקשורים אלינו. עוד דור וגם הענף הזה אבד לנו לעד. 
 

פרדוקסלית, זוהי קללת הברכה. ארצות הברית, בניגוד למדינות האסלאם ואירופה הקלאסית, באמת מקבלת את היהודים ללא סייג ומירכאות. היהודים הם עצמה ובשרה של האומה האמריקאית, שמשתלבים בין יתר בניה ובנותיה וגם מקימים משפחות ובונים חיים משותפים. 
 

החיכוך הטבעי כל כך, בלימודים או בעבודה, לא מתחלק לפי דת או לאום, וכך כוח החיים סוחף בטבעיות את כל מי שלא נאחז בדת או בלאומיות היהודית באופן עיקש ומכוון. הוא סוחף אותם למחוזות אמריקאיים מובהקים, כמו את כל האנשים האחרים, הלא יהודים. בעיר אמריקאית ממוצעת, מחוץ לכמה רבעים בניו יורק, לא תמצא זכר לראש השנה, לכיפור, לפסח, או להיסטוריה הלאומית של העם היהודי. ללא דבקות מיוחדת במשימת השמירה על הגחלת, היא תכבה לעד.
 

דווקא על הרקע הזה קל להבין את מערכת האיסורים הדרמטית שנבנתה בתורה. איסור וחרמות על כל צורת התרועעות עם הגויים. לא לאכול יחדיו, לא להכיר, לא להתחתן. כי דווקא כאשר אין אנטישמיות ורדיפות, העולם שבחוץ, בגולה, גובר על המוסרות הלאומיות והדתיות. התובנה הזו מחדדת את הגדולה של הרעיון הציוני ואת כוחה של מדינת ישראל - המדינה היהודית. המדינה הזו לא רק נועדה לשמש מקום מפלט ליהודים נרדפים, אלא רק בה ניתן להישאר יהודי גם אם אתה לא מקפיד על מצוות חסרות פשר והיגיון. רק בה יכולה להתקיים חברה לאומית יהודית, גם ללא דבקות דתית מלאכותית. 
 

רק כאן כוח החיים נוטע אותך דווקא בתוך המסגרת היהודית־לאומית. המנהגים, החגים, עונות השנה והחינוך הכללי שלובים בתוך המציאות ההיסטורית של הלאום. שוב מסתבר שאלמלא היה תיאודור הרצל, צריך היה להמציא אותו. 
 

וחזרה ליהדות ארצות הברית: באחרונה צצו יוזמות של סיוע ישראלי לחיזוק הקהילות האמריקאיות. זה נשמע הזוי במחשבה ראשונה, למעלה מ־70 שנה הכיוון הרי הפוך. אבל כנראה שהגיע הזמן להפיכת המגמה. מניעת גוויעת היהדות האמריקאית הפכה להיות משימה לאומית ישראלית. כשחושבים על זה, אין הצלחה גדולה יותר מכך עבור התנועה הציונית. 

 

לח'ליל ג'בארין, המחבל שרצח את ארי פולד, מגיע היה למות. העובדה שהוא נשאר בחיים אחרי שדקר בנבזות את פולד מאחור מאכזבת מאוד. כמה אנשים אומנם ירו לעברו, אבל לא מן הנמנע שהרוצח חב את חייו לפרשת אלאור אזריה. פשוט כל מי שירה נזהר והתאפק. חשש שגם הוא יועמד לדין וייקלע לסיוט שעבר על אזריה.
 

לח'ליל ג'בארין מגיע למות קודם כל בגלל עצמו. כי אדם שמתקיף את מי שהוא לא מכיר מאחור ותוקע בו להב ארוכה כדי לקפד את חייו, הוא בן מוות. מגיע לו למות אפילו מסיבות פרימיטיביות וקמאיות הכי בסיסיות שיש, ולו בגלל הנקמה. 
 

אבל ראוי שימות גם בגלל מניעים רחבים בהרבה. ראשית, כדי שכל רוצח פוטנציאלי יידע שלא יהיה לו כל עתיד אחרי המעשה, אף סיכוי להמשיך לנשום בתוך הכלא או מחוצה לו. המסר הזה יכול להרתיע, וחשוב במיוחד שיעשה את זה בגלל הסביבה המחבקת שהקנתה מדינת ישראל למחבלים, לבני המשפחה ולתומכים שלהם. לא רק שהרוצחים לא מוצאים להורג - במקום להידון לעבודת פרך ולחיי סבל איומים, הם זוכים לתנאי לוקסוס מופלגים: משלימים בגרויות, לומדים עברית, עושים תארים אוניברסיטאיים, מפתחים חיי חברה וזוכים לסמינרים אידיאולוגיים שמשכללים את יכולות החבלה וההסתה שלהם. 
 

נוסף לכך, גם למי שרצח ונידון למאסר עולם יש אצלנו חיים אחרי הסורגים. הוא לא מסיים את חייו בתא מעופש אלא משתחרר בתום ריצוי העונש או בגלל עסקת כניעה. אחר כך הוא הופך לג'יבריל רג'וב או יחיא סנואר ומוביל המונים נגדנו. ההכשרה שקיבל באוניברסיטה הגבוהה לטרור שבנינו עבורו בכלא, מסייעת לו מאוד. 
 

לג'בארין הרוצח מגיע למות גם בגלל העובדה שהוא פרי של הסתה שניטעה במוחו על ידי המורים, המנהיגים וכנראה שגם ההורים שלו. כל מי שרוצים לגרש ולחסל את כולנו. מדובר בתוצר של דמוניזציה שעורכים נגדנו בספרי הלימוד, בטלוויזיה, באתרי האינטרנט ובכל כלי של הרשות הפרטנרית שהקמנו. כמובן שגם בערוצי ההסתה של חמאס ודומיו. לכן גם במהלך חייו הוא ומשפחתו יזכו להרבה מאוד כסף מהרשות הפלסטינית, בתמורה למעשה ההרואי שעשה. 
 

הרוצח ג'אברין צריך למות, וכך גם כל מחבל שיורה או מיידה בקבוק תבערה לעבר אזרח או חייל שלנו. אם בגבול עזה ואם בצומת גוש עציון. כן, הקם להורגך השכם להורגו. לא להבין אותו, לא לשקם אותו, ולא מספיק לעצור ולנטרל אותו. זה צודק מוסרית וגם נכון רציונלית. 

[email protected].il