בשבוע שעבר חשפה חברת סייבר ישראלית שלושה אתרים איראניים מזויפים שהפיצו תוכן בעברית כדי להשפיע לרעה על ישראל. איזה סוג של תוכן? כתבות אמיתיות שכתבו עיתונאים אמיתיים ופורסמו בכלי תקשורת אמיתיים הועתקו לאתרי פייק ניוז כדי לשוות להם מראה אמין. הם עברו רק שכתוב קל, אבל כזה שהחריף את המסר המקורי, ואחר כך הופצו ברשתות החברתיות. איכשהו המידע הזה לא זכה למספיק תשומת לב.
מרוב שהתרגלנו לקרוא לכל דבר פייק ניוז, שכחנו קצת מה זה פייק ניוז אמיתי. יש מידע מוטה שמתפרסם בכלי תקשורת אמיתיים, שיריבים פוליטים פופוליסטים קוראים לו ״פייק ניוז״, ויש ״פייק ניוז״ אמיתי, שהוא ממש תעשייה: כתבות מומצאות, שלא כתבו עיתונאים ולא פורסמו בכלי תקשורת אמיתיים, אבל מתחזות לחדשות לגיטימיות כדי שאפשר יהיה להפיצן ברשתות החברתיות ולהשיג מטרה מניפולטיבית כלשהי בין בארה״ב כדי להשפיע על הבחירות לנשיאות, ובין בישראל כלוחמה פסיכולוגית.
ולמה זה מעניין? כי האיראנים עלו על החולשה הכי גדולה שלנו, אבל אצלנו לא כולם כבר הבינו אותה. לאיזו מטרה נועדו הכתבות שהושתלו פה? לבחוש עוד קצת באמוציות הלוהטות ממילא, להקצין עוד קצת את הוויכוח הקיצוני ממילא, לעצבן ולעורר עוד קצת שנאה בין ערבים ליהודים, בין שמאלנים לימנים, בין דתיים לחילונים, או בקיצור - להגביר קצת את כל מה שאנחנו בכל מקרה עושים בעצמנו.
למי שפעיל ברשתות החברתיות ברור שמה שקורה שם באופן נורמלי הוא תיוג אנשים לצורכי הכללה ותחושת מיאוס. החומר הכי מתדלק הוא מה שנקרא ״נושאים שנויים במחלוקת״, שבפועל משייכים אותך אוטומטית למחנה כלשהו. ״הימין״ או ״הסמול״? ״ביביסט שרוף״ או ״רק־לא־ביבי״? ״גזען״ או ״מחבק מחבלים״? ״בוגד״ או ״פאשיסט״? התיוג הזה טוב לפוליטיקאים: הם אומנם מתלוננים על השנאה אבל רוכבים עליה במקום לתקן אותה. מצד אחד מתייגים ״חמוצים״, ״נוהרים״, ״שמאלנים״, ״דמוקרטים״, ובגדול כל מי שאינו חושב כמוני או מעז לומר עלי משהו שאינו מחמאה. מהצד השני: ״המושחת מבלפור״, ״הפאשיסטים״, ״השטאזי״, או בגדול כל מי שלא חושב כמוני או מעז לומר שאני טועה.
ככל שהרגשות עזים יותר, הפוליטיקאים יכולים יותר לנצלם כדי להצטייר כמי שיגנו על מגזר מסוים מפני מפלצות האדם שיש בצד השני. הבעיה היא שאותנו, האזרחים, זה לא מקדם בשום צורה. זה מרעיל. הפוליטיקה של הטינה היא דבר מסוכן מאוד לחברה, והקטע הוא שתמיד מישהו אחר אשם בה, בטח לא אתה.
בכל ההגזמות שאנחנו עדים להן בכלי התקשורת השונים (לרוב בהתאם לנטיית לב המו״ל), זו בדיוק השיטה: להתבסס על אמת כלשהי ואז להחריף קצת את המסר, לחדד את הכותרת. ״להוכיח״ שאנחנו צודקים ולבסס עוד קצת את האג׳נדה ההו־כה־חשובה שלנו. ואם טעינו, אין סיכוי שנתנצל. לא כשתרגמנו תרגום שגוי מאנגלית והגענו לכותרת מטעה על האיחוד האירופי שמממן את העמדת חיילי צה״ל לדין, ולא כשפוצצנו כותרת על שחקן כלשהו שעוזב את הארץ כי ציונות זה גזענות, בעוד שבתחילת הראיון עמו הובהר שהוא עוזב אך ורק משיקולי עבודה.
גם כשהמציאות קיצונית, הנוהל הוא להקצין עוד קצת את הכותרת כדי ליצור גלים ברשתות החברתיות. הרייטינג מקדש את הכל. בטווח הקצר זה עובד, אבל השאלה היא איזו השפעה ארוכת טווח יש לנורמה הזאת על החברה הישראלית. גם אם לנו עדיין לא ברור, נראה שהאיראנים כבר הבינו, והם בהחלט בעד שנמשיך.
קצת עקביות לא תזיק
הנה ציטוט של בנימין נתניהו שהופיע באתר הליכוד בקמפיין לבחירות 2015:
זו לא הייתה הפעם הראשונה שנתניהו התייחס לסוגיה. כבר ב־2006 הוא אמר ששיטת הממשל הנוכחית מביאה לפיצול יתר בכנסת: ״שיטת ממשל זה לא גרביים, צריך לדון בה בכובד ראש, זה מורכב מאוד. ההצעה שלנו היא לפתוח בדיונים כאלה בצורה רצינית ולא כחלק מקוניוקטורה פוליטית או כתרגיל קואליציוני, זה דבר רציני מכדי לעשות אותו כך״.
אז הנה, בעזרת השם או־טו־טו מסיימים קדנציה מלאה של ארבע שנים. ומה יצא מהבטחת שינוי שיטת הממשל? הדבר הרציני הזה שצריך לדון בו בכובד ראש, כדי שניתן יהיה למשול (גם אחרי נתניהו), ולעצור את הפילוג ואת אין ספור המפלגות שלכאורה מאפשרות ביטוי פלורליסטי, אבל בפועל לא באמת מסייעות לדמוקרטיה שלנו. לא רק שהעניין לא עלה לדיון במהלך כל הכהונה, נתניהו בוחן עכשיו להוריד את אחוז החסימה בחצי אחוז. למה? כי מצבן של שותפותיו, ש״ס וישראל ביתנו, לא כל כך טוב בסקרים.
אם האיראנים היו מקבלים את מבוקשם, כל הדיווחים על הסיפור הזה היו מוקצנים ולא ענייניים. צד אחד היה טוען שנתניהו מושחת ושקרן כמו צ׳אושסקו, וצד שני היה טוען שכל מי שמתנגד למה שנתניהו עושה הוא קנאי או בוגד או שילוב של השניים.