ראש הממשלה המנוח יצחק שמיר זכור בוודאי כמי שהתנגד בתקיפות לרעיון הוועידה הבינלאומית, תמך במשא ומתן ישיר לשלום ודגל בנוסחה שלום תמורת שלום. היו בימין מי שהאשימו אותו כי הליכתו לוועידת מדריד באוקטובר 1991 סתרה את עקרונותיו אלה, ולא היא. מדריד הייתה רק פתיחה טקסית למשא ומתן ישיר שניהלה לאחר מכן ישראל - וללא הצלחה - עם מי משכנותיה שהיו מוכנות לשבת מול נציגינו.
יותר משנות דור מאז אותה ועידה היסטורית בארמון המלוכה של ספרד, ולפחות התפתחות חיובית אחת חלה מאז במזרח התיכון - הסכם השלום עם ממלכת ירדן, שנחתם לפני 24 שנה. השתתפתי עם יצחק שמיר בטקס בערבה. כבר לא ראש הממשלה, אלא חבר כנסת מן השורה, אבל ראיתי את סיפוקו: הנה נחתם הסכם שלום על פי נוסחתו – שלום תמורת שלום, ולא שלום תמורת שטחים.
מאז מלחמת ששת הימים משמרת ישראל בשליטתה את השטחים ששוחררו – ביהודה ושומרון וברמת הגולן. בעוד שהחוק והמשפט הישראלי הוחלו על הגולן, ולעולם לא יימסר לאויב הסורי, יהודה ושומרון עודם מהווים סלע מחלוקת קשה בינינו לבין הערבים הפלסטינים. סכסוך על שטחים שהם לב־לבה של ארץ ישראל ההיסטורית, וירושלים בכלל זה.
אף ממשלה בישראל, לא ממשלת שמאל ולא ממשלת ימין, לא הצליחה מאז 1967 להגיע להתרת סכסוך הדמים על חבלי מולדת אלה. נסיגה ישראלית לקווי
67’ והקמת מדינה פלסטינית - זה מה שמציבים לנו אבו מאזן וחבר מרעיו, כתנאי לכניסה למשא ומתן על שלום והשלמה.
לתביעותיהם יש תומכים רבים לא רק בזירה הבינלאומית, אלא גם בתוכנו. אינני מדבר על אלה מהשמאל הקיצוני, שעם הסכם שלום או בלעדיו, דורשים
שישראל תיסוג לקווי 67’, ומקבלים את כל דרישות האויב. אני מדבר על שמאל ציוני, כפי שמבטא אותו למשל השר לשעבר חיים רמון. “צא והיפגש עם אבו מאזן”, קורא הפובליציסט רמון לראש הממשלה נתניהו. במאמר שפורסם לאחרונה ב”ידיעות אחרונות”, שכותרתו “מי כאן הסרבן?”, הוא מזכיר כי שישה ראשי ממשלה קודמים היו מוכנים להיפגש עם כל מנהיג פלסטיני “כדי להשיג הסדר”, ורק נתניהו ה”סרבן” מתחמק מכך.
אזכיר למר רמון כי דווקא שניים מיוצאי הליכוד, שהפכו לאנשי שמאל מובהקים, אהוד אולמרט וציפי לבני, נועדו באחרונה באופן מביש עם אבו מאזן. נו, אז מה יצא מזה? רק חנפנות ועידוד לראש אש”ף להקשיח עורפו, ולהצדיק באמצעותם קבל עולם את עמדותיו־דרישותיו מישראל ה”כובשת”.
רמון מצטט את אבו מאזן כמי שאמר באחרונה לנשיא צרפת, כי ברצונו להיפגש עם נתניהו ולחזור למשא ומתן. הוא רק אינו מפרט לאיזה משא ומתן כוונתו. ובכן, מדובר במשא ומתן בגיבוי בינלאומי, שכל תוצאותיו מוכתבות כאמור מראש: חזרה לקווי 67’, חלוקת ירושלים, הורדת התנחלויות ומימוש זכות השיבה.
יחתום ה”סרבן” בנימין נתניהו על כתב הכניעה הזה - ותהיה לו פגישה עם אבו מאזן. יסכים להשתתף בוועידה בינלאומית – לא יהיה מנוס מוויתורים ישראליים חד־צדדיים מרחיקי לכת בטריבונל משפטי כזה, שיסכנו את עתיד מדינת היהודים.
לשולחן המשא ומתן האמיתי, הישיר, פנים אל פנים, על הצדדים לבוא בידיים נקיות, בלי תנאים מוקדמים ובלי חסות בינלאומית. כל צד מניח את מלוא דרישותיו על השולחן, ועליהן מתנהל הדיון. גם אם יתארך, גם אם יהיו בו מעלות ומורדות, אם יש רצון בשני הצדדים לשלום אמת, אפשר להגיע לפשרה. אכן, גם לנו יש תנאי: כל עוד הערבים מציבים מראש את תנאיהם האולטימטיביים, אין תכלית לפגישה.
נתניהו איננו אולמרט או לבני. שלא כמותם, מעלתו היא שהוא לא סטה ב־180 מעלות ולא באף מעלה מדרך אבות. הוא לא יפקיר חבלי מולדת בתמורה לפגישה־חצי־פגישה. במובן זה, יש לקוות כי ילך בדרכו של שמיר. פגישה לשם התנעת משא ומתן – כן, אבל בלי תנאים מוקדמים ובלי כניסה למלכודת של ועידה בינלאומית.