זו הפעם הראשונה בחיי שאני מבקר בלאס וגאס. שמעתי על העיר הזו סיפורים ומעשיות מופלאות ואחרי כמה ימים כאן נדמה לי שהכל נכון. ייתכן אפילו שהמציאות עולה עשרות מונים על התיאורים שהוצגו בפני. המקום הזה, שחושל בין השאר בידי מאפיונרים יהודים, הוא גן עדן או גיהינום - תלוי מי המתבונן - לתיירים, לתאוות בצע, לפאר מעוור ולהנאות כמעט אינסופיות.
כשמגיעים לפה נדמה שחוקי המוסר רופפים עד נפקדים. יד נעלמה מתירה את האמריקאים מהם לפני הכניסה לאזור החיוג. העולים לרגל מגיעים ומסירים את המעטפת המהוגנת שלהם והופכים לגרסה ההדוניסטית ונטולת העכבות של עצמם. הסיור הרגלי בשדרה המרכזית בווגאס יורה אותי למציאות דחוסה ולוהטת. אילת בחגים זה ילד לעומת מה שקורה כאן ברמת הדוחק והחום. צפוף ולוהט והכל וכולם למכירה, איש איש ומרכולתו. אוכל, מופעים, ביגוד, ומי שמזלו לא שפר עליו מספסר את גופו.
בזמן שאצלנו הצניעות הולכת ומכסה כל קרסול סורר, כאן נשים וגברים מתייצבים בלבוש מינימלי כדי להזמין את העוברים ושבים לשלל בילויים, מחוויית גורמה ועד למופע בכיכובם של חשפנים. מסתבר שחשפנים הם להיט ענק פה. אוסטרלים משומנים ודוגמנים נודעים שפג תוקפם מככבים על פליירים ומודעות שמבטיחות חוויה חושנית ולוהטת עד לאובדן הכרה (זה ציטוט מדויק). האלכוהול מניע את גלגלי המכונה. בכוחו הוא מאפשר את ביטול תחושת הבושה שחיוניים במרקם הזה, ומהבוקר ועד הבוקר הוא מוזרם לגרונות. המגוון נע בין מרגריטות ורודות בכוסות עצומות ומסתיים בבקבוקים באלפי דולרים.
השעון עוד לא מורה על צהרי היום, ולידי כבר שועטות צעירות בגיל קולג' כשהן מזגזגות, שתויות וקולניות. בשכרותם, האמריקאים אוהבים לצעוק. ״יס, בראד״, "נו, ג׳ון״, הכל בקולי קולות. אחריהן חולף לידי קשיש שעיניו טרוטות. הוא לוגם בירה ובוהה במבט מזוגג בחלל הריק. אולי הפסיד את הפנסיה במכונות מזל. לך תדע. יש פה כאלו בלי סוף: למטבעות. לשטרות. עם עיטורים אלקטרוניים מרהיבים ואורות זוהרים ומזמינים.
ויש גם כמות אדירה של משפחות שמטיילות להנאתן. הורים וילדיהם מתיירים בלי שום חציצה מהשיגעונות שתוארו לעיל. ערכי משפחה והפקרות דרים יחדיו בנוסח מעורב נבאדה. שוקק ומהפנט. פוסע בין קניונים ומלונות. זה נמשך עד האופק ולאחריו. אחד מעוצב בסגנון רומא העתיקה. שיש וקיטש עוצרי נשימה בהיקף אדיר מגמדים אותי. אחר נראה כפארק הרפתקאות עם אוניית פיראטים ואגם מלאכותי רחב, ובשני יש קרוסלה ומבואה מפרחים שכמותה אפילו חוצפה לדמיין. חנויות היוקרה מנקרות עיניים.
על פי השמועה, בבתי המלון מזרימים חמצן לחללים ולחדרים כדי להשאיר את האורחים ערניים, כך שיבלו זמן רב יותר סביב שולחנות הקזינו. אני לא עצמתי עין ליותר משעתיים מאז שנחתי. העצמות והגוף מרוסקים, אבל האנרגיה או החמצן ממשיכים להזיז אותי. הגעתי לכמה ימים לעבוד. פער השעות בין ישראל לארצות הברית גורם לי לצאת לצלם גם באישון לילה למרות היעפת המתישה. בזמן שהעין תרה אחר נקודה מעניינת לצילום, בריטי גדל גוף פונה אלי. אחרי שהבנתי שאינו שודד או סוטה, אני נעצר להאזין לדבריו והוא מנחית עלי מבול של שאלות נטולות רצף נהיר. האלכוהול נוכח גם אצלו בדם ובגדול. האדון מספר ששותפיו למסע שהגיעו איתו ממנצ'סטר גמורים ומסטולים, ושבניגוד אליהם, אצלו השינה, כמו במחזה של שייקספיר על איש הצבא הסקוטי שהפך לרוצח, נעדרת ומסרבת לבוא.
בתוך שפע האפשרויות והכיף יש לא מעט רגעים שבהם הבדידות והעולב צפים. מהמרים נושכי שפה נשענים כעוסים על שולחנות הרולטה אחרי שהלכו שנים של חסכונות, מלצרית בנעלי עקב דורשניות גוררת רגליים כואבות ועדיין שומרת על נימוס פלאי בזמן שכמה צעירים מזמינים עוד כוסית וכמעט עוברים את הגבול כשהם מפיקים נהמות גסות. רמת השירות והאדיבות היא פסיכית. הנימוס והמסירות מזויפים להחריד, אבל מידבקים. מרוב ״יס סר״ ו״תנקיו סר״ התחלתי להגיד תודה באופן אוטומטי ואפילו מלמלתי ״תנקיו״ לדלת המעלית, שמצדה התעלמה.
עד עכשיו לא נגעתי בקזינו. היד לא נותנת לי לגשת ולהמר. מפחיד אותי. אובדן השליטה מהלך עלי אימים. בעיר הזו, או שאתה עושה כסף או שעושים עליך קופה, ואני אף פעם לא אהבתי להיות בצד הנסחט. בטח לא במשחקי מזל חסרי סיכוי. ההחלטה שלי קשיחה, אבל לא קל לעמוד בה כשעוברים ליד כל הצלצולים והשולחנות האלגנטיים, כשצעקות רווח ואובדן בוקעות מהם. מקווה שלא אשבר ואמצא עצמי חוזר חסר כל הביתה. הרי הדברים מתדרדרים כאן בשניות. ואם כן, אז דעו שזה לא אופיי הרופף, זו וגאס הארורה והמופלאה כל כך שהצליחה להתל גם בי.