מגובה 826 מטרים מעל פני הים, וכמאה מטרים מעל העיר העתיקה של ירושלים, נשקף מראה מרהיב: מדבר יהודה, בקעת הירדן, הרי מואב ועמון ממזרח. הר הזיתים מדרום, הר הבית, העיר העתיקה והחדשה של ירושלים מדרום־מערב, ופסגות הרי יהודה מצפון. לפני מאה שנה בדיוק הונחו בהר הזה 13 אבני פינה לאוניברסיטה העברית. חיים ויצמן הניח אחת בשם הציונות. זאב ז'בוטינסקי הניח אחרת בשם "הצבא העברי". את השלטון הבריטי ייצג כובש הארץ, הגנרל אלנבי, את הממון והפילנתרופיה היהודיים ייצג הלורד רוטשילד. גם רבני ירושלים ועמם כוהני דת נוצרים ומוסלמים השתתפו בטקס, וכן נציגי המושבות החקלאיות החדשות, הסופרים והאומנים האקדמאים והפועלים, וילדים שייצגו את הדורות הבאים. הייתה תקווה ציונית אדירה באוויר.
שבע שנים מאוחר יותר נערך טקס הפתיחה. הלורד בלפור וחיים ויצמן, הרב קוק והנציב העליון הראשון הרברט סמואל, וגם ביאליק. כולם נאמו. חבר הנאמנים מנה יהודים דגולים: ויצמן ופרויד, איינשטיין ובובר. והם בחרו בפרופ' יהודה לייב מאגנס לעמוד בראש האוניברסיטה, ובכך זרעו את זרעי הפורענות, שאת פירות הבאושים שלהם אנו אוכלים עד היום.
עם חנוכת האוניברסיטה נוסדה בה "ברית שלום" בידי קבוצת אנשי רוח ופרופסורים באוניברסיטה. הם לא רצו מדינה עברית. הם רצו אוטונומיה תרבותית במדינה דו־לאומית. הם חלמו על דו־קיום עם הערבים, אבל נלחמו בשנאה ובשצף קצף בכל מי שחשב מילימטר ימינה מהם, ודחקו את רגליהם בשיטתיות מהאקדמיה הזאת. פרופ' מאגנס היה האיש שיצא ביוזמתו, כבר באמצע 1947, למסע שתדלנות באו"ם כדי למנוע הקמת מדינה יהודית. ומאז ועד היום יש באוניברסיטה הזאת, או למצער בחלק חשוב ממחלקותיה, גרעין שליטה של שמאל רדיקלי, שאינו רוצה בהמשך קיומה של מדינה יהודית עצמאית. אם נפליג למחוזות הפסיכולוגיה של המעמקים, מבית מדרשו של פרויד, נזכיר כי אחת מאבני הפינה של האוניברסיטה הונחה לפני מאה שנה בידי המופתי של ירושלים. וביסודות הציוניים והיהודיים של האוניברסיטה מפעפעת חתרנות לאומנית־ערבית.
מעל פסגת הר הצופים הם ראו אז, ורואים גם היום, מראה שאינו מוכר לרוב היהודים היושבים בארץ ישראל. הם פוסט־ציוניים, אחדים מהם אנטי־ציוניים ממש, מדינת הלאום היהודית היא עבורם מקור כל הרע והנתעב בעולמנו. אחרי שנכזבה תוחלתם למנוע את הקמת מדינת ישראל הם עושים ככל יכולתם לקעקע את יסודותיה הציוניים, ולהפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה, או כגרסתם - כל לאומיה.
השבוע קראנו כי סנאט האוניברסיטה ביקש להצטרף לעתירתה של לארה אל־קאסם. הסטודנטית האמריקאית, פעילת ה־BDS, שביקשה להיכנס לישראל כדי ללמוד לימודי משפטים מתקדמים באוניברסיטה העברית, וכניסתה סורבה. היא ערערה על ההחלטה, וטענה בין השאר כי כבר אינה משמשת כנשיאת "סטודנטים למען צדק בפלסטין" והיא מתחייבת לא לקרוא לפעילות חרם נגד ישראל במהלך שהותה בארץ. איני רואה מדוע צריך להאמין להבטחה כזאת מפי מי ששימשה נשיאת ארגון שהתמחה בהפצת שקרים על ישראל. כשבית הדין לעררים דחה את בקשתה - ערערה שוב למחוזי.
מניעת כניסתה לישראל, על פי המלצת המשרד לנושאים אסטרטגיים (השר גלעד ארדן) למשרד הפנים, נעשתה כדין. כחלק מהמאבק בארגוני ה־BDS, תוקן חוק הכניסה לישראל, וצורפה אליו רשימה של כ־20 ארגוני שנאה, והארגון של אל־קאסם ביניהם. היא גם עברה כמובן על החוק (שהייתה לי הזכות להיות שותף בחקיקתו) למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם. אל־קאסם עמדה באוניברסיטה שלה בראש ארגון SJP, חלק מרשת בינלאומית של ארגוני סטודנטים הקוראים להחרים את מדינת ישראל ושוללים את זכות קיומה. בתקופת פעילותה בסניף התקיימה, בין השאר, הפגנה למניעת גירושה מארה"ב של המחבלת רסמייה עודה, אשר רצחה שני יהודים בסופרמרקט בירושלים.
הכנס נגד ישראל
כל מדינה ריבונית ושפויה זכאית, אף חייבת, למנוע כניסה לתחומה ממי שקורא לחיסולה. טענותיה של הסטודנטית שמדובר בארגון קטן ולא חשוב, ושהיא כבר לא פעילה בו, אינן עולות בקנה אחד עם הגרסאות השונות והסותרות שסיפקה בחקירתה, ועם העובדה שמחקה ערב בואה לארץ את חשבונותיה ברשתות החברתיות ואת כל מה שכתבה על פעילותה נגד ישראל.
טענתה שעצם העובדה שהיא מבקשת ללמוד בישראל מוכיחה שאינה תומכת בחרם על ישראל - היא כמובן הבל מוחלט. מאות "אנרכיסטים" זרים הגיעו בשנים האחרונות לישראל כדי להצטרף ל"מאבק לא אלים" של הערבים נגד הגדר, נגד "הכיבוש", נגד ההתנחלויות ונגד "מדינת ישראל הקולוניאליסטית", מתוך הנחה כי השתתפות אזרחים זרים שיתעמתו עם חיילי צה"ל תגרום לישראל פגיעה תדמיתית חמורה. ראינו את המנוולים הללו על המרמרה, סובבים ברחובות חברון, מחוללים פרובוקציות בדרום, או משליכים אבנים לעבר חיילי צה"ל בנבי סאלח. יש לקוות כי בית המשפט המחוזי ידחה את בקשתם, ואם יערערו לעליון - יקבעו שופטי בג"ץ כי המדינה פעלה על פי החוק ומותר לה למנוע מאויביה להיכנס לתוכה ולהיות כאן סוסים טרויאניים וגיס חמישי.
ולמען פעילת BDS כזאת מוכן סנאט האוניברסיטה העברית לשכב על הגדר. את מלחמתה הוא רוצה להילחם. ואין להתפלא על כך. בסוף החודש עתיד להתקיים באולם הסנאט של האוניברסיטה כנס מטעם הפקולטה למשפטים בנושא "החיים תחת הכיבוש". הגרועים שבעוכרי ישראל מן האקדמיה שלנו ישתתפו בכנס הזה. אלו מקיימים בירושלים כנס שאחד המושבים שלו נקרא "הכיבוש בירושלים". וצביעותם מרקיעה שחקים במושב "השימוש בהגנה על הטבע כמכשיר למימוש הכיבוש".
הצבועים הללו, ירוקים נלהבים בכל ימות השנה, אשר בכל פעם שמדובר בפיתוח מדינת ישראל או הקמת יישובים חדשים או חוות בודדים בנגב יזדרזו להגיש עתירות והתנגדויות בגלל פגיעה אמיתית או מדומה בערכי טבע, אינם ממצמצים אפילו כאשר הם מכנים "מימוש הכיבוש" כל מאבק לשמירה על שטחים פתוחים, הכרזת שמורות טבע וגנים לאומיים, וטיפול בשפכים בתחומי יהודה ושומרון. אלה מתנגדים להקמת מתקן לטיפול בשפכים שיטפל בביוב של רמאללה אם גם יישובים יהודיים יתחברו אליו. לא אכפת להם שמי התהום של כולנו יזוהמו, ובלבד שהפרשותיהם האציליות של ערביי רמאללה לא יתערבבו חלילה עם הקקי של מתנחלי פסגות או עפרה.
ולפעילות בוגדנית, חתרנית, רווית שנאה עצמית זו, מקצה סנאט האוניברסיטה את האולם שלו בשם "החופש האקדמי". ממש לפקולטה הזו למשפטים התקבלה לארה אל־קאסם ללימודים. אין להתפלא על כך ששונאי ישראל מקצה העולם סבורים שיש להם עוד הרבה מה ללמוד בפקולטה הזאת בהר הצופים. אם כי בהחלט ייתכן שלאחר זמן קצר היה מוצע לה גם תפקיד פעיל במחלקה. אולי מתרגלת במסגרת קורס מעשי עתידי "איך להרוס את ישראל תוך שימוש באמצעיה".