מה שאני מקנאה בכם, האנשים המסודרים. אלה שסדר היום שלהם נקבע שבוע מראש. אלה שהירקות שלהם חתוכים במדויק ומונחים בתוך קופסה שקופה בתיק. שהארנקים שלהם מסודרים: כרטיסי אשראי בצד שמאל, כרטיסי מתנה בימין, ובאמצע קצת מזומן.
אני מקנאה בכם, האנשים שיושבים בסוף החודש עם פירוט האשראי ומסמנים בעט היכן חרגתם, מי חייב אתכם לשווא ואיזה מינוי כדאי לבטל כי אין בו שימוש יותר.
אני מקנאה בכם, האנשים שמכבים את האור כשהם יוצאים מהחדר ולוקחים איתם סנדוויץ' ובקבוק שתייה כדי לא לקנות במחירים המוגזמים בחוף הים.
אין לכל זה קשר לסגפנות, לחסכנות או לקמצנות גורפת. מדובר בכלים להתנהלות נכונה שמביאים את האנשים המסודרים אל עתיד קל יותר, חסר דאגות.
מישהו כתב פעם “לא רעב - לא כותב". יש שיאמרו שזו קביעה שטותית. שאומן יכול ליצור בכל מצב סוציו־אקונומי, לא משנה אם הוא מגיע מבית מוזנח או מאיזו וילה בבוורלי משהו. ובכל זאת, אני מזדהה עם המשפט הזה. כי בתקופה שבה לא היה לי הרבה, כתבתי הרבה יותר. המילים החליפו את השקלים שלא היו בכיסי. כל רצון לבגד כזה או אחר, לטיול בחו"ל או למסעדה יוקרתית, הנחתי על הדף, פרגנתי לדמויות שהמצאתי ובדמיוני שלחתי אותן ליהנות שם.
כשבאה הפרנסה סוף־סוף, נטשתי את הדף לזמן מה ופרקתי כל עול. “ביליתן מספיק", אמרתי לדמויות שלי. פה החל מסע בזבזנות שלא היה כמותו. נהגתי לקחת מוניות שהמירו 200 מטר של הליכה. שלחתי זרי פרחים להורי בכל שישי. במסעדות שילמתי על חברות, לא מסכנות בכלל, כאחרונת האוליגרכים. ועל פירוט האשראי כלל לא הסתכלתי. מי ירמה אותי? אנחנו חיים במדינת חוק, לא?
אבל עם הזמן התרבו ההרצאות, הספרים, הטורים והראיונות. מעוסק פטור - עושה מה שבא לו, כמה יפים הם החיים - הפכתי לעוסק מורשה. כמו במעבר חד וכואב מילדות לבגרות, בלי הכנה מוקדמת, בלי שיחה ארוכה, בלי טבלה המסבירה מה זה מע"מ ומה זה בכלל מקדמות מס. למה אני צריכה לבקש חשבונית על 17 שקל מנהג מונית ממהר, ואיך ממלאים צ'ק ללא שגיאות? לא ייחסתי לכל זה חשיבות מיוחדת בזמנו. הנחתי שאם אשכור רואה חשבון טוב, סביר להניח שידו בכל ואני אדאג רק לשלוח לו פירוט הכנסות. מחשבה ילדותית, דבילית, ובעיקר עצלה.
אחרי כמה חודשים, כשרואה החשבון ביקש קבלות ומכתבי המע"מ החלו להגיע, עצרתי. הסכומים היו גבוהים. כשסיפרתי על כך לחברה שלי, היא אמרה: “איזה כיף לך, ואני חשבתי שלא מרוויחים מספרות". הסתכלתי עליה כלא מבינה. “מה בדיוק כיף?", שאלתי אותה.
היא הביטה בי בזלזול: “את לא צריכה להשתחצן". אז לא הבנתי על מה היא מדברת. מודה, לא ידעתי את הבסיס של הבסיס: ככל שאת משלמת יותר מס, את כנראה מרוויחה יותר. אבל מי היה אמור להסביר לי שאני צריכה להפריש מהמשכורת? ומה אני אמורה להפריש? ואיך מפרישים? אף אחד. ואיני זקנה, רק 28 חורפים מאחורי, לפני עשר שנים עוד הייתי תלמידת תיכון. וחברי ומכרי יעידו על כך שבכל תוכנית הלימודים הגדושה, בכל הבגרויות הכוללות את אנה קארנינה, נושא ונשוא, אלגוריתמים, ריצת 1,000 מ' ויונה הנביא, אפילו שיעור אחד מסכן לא הוקדש לחיים הכלכליים שעתידים להגיע אלינו. מיהו עצמאי? מיהו שכיר? איך אפשר לחסוך? במה כדאי להשקיע? ואיך מיד אחרי שנמלא את חובתנו למדינתנו הנפלאה נוכל להקים בית ברווחה כלכלית מספקת?
הדברים הללו, כנראה, לא היו מספיק חשובים. מי היה אמור ללמד אותי את זה? ואולי זה בכלל נוח למדינה שאנשים לא חותכים את הירקות, לא לוקחים איתם סנדוויץ' לים ולא מסדרים את כרטיסי האשראי לפי צבעים. לדעתי, רוב האנשים מתנהלים בדרך הזו. אולי המצב הזה נוח לאלה שם למעלה, לבנקאים ולבעלי ההון? הרי כך ניקח הלוואה ועוד הלוואה.
כאשר אזלה לי המשכורת עוד לפני שקיבלתי אותה - עצרתי. הבנתי שמשהו פה לא בסדר.
בסיועו של בן זוגי, שאצלו הכל מקוטלג בקלסרים, מחושב ומסודר כל כך, החלפתי רואה חשבון, פתחתי שתי תוכניות חיסכון ואפילו הפנסיה מחייכת אלי. ביום ההוא, שבו פגשתי את רואה החשבון לראשונה, התחננתי בפניו: “תסביר לי, בבקשה". לאט־לאט, עם תרשימי זרימה, דיבור אטי וכוסות קפה, הוא לימד אותי על מע"מ, מס הכנסה, קבלות ועצמאות כלכלית. להגיד לכם שלא לקחתי שני כדורי אופטלגין אחרי כן? אבל בכל זאת, למדתי משהו.
אני לא יודעת להיות מאורגנת. זה נוגד את האופי שלי. התכונה הזו לא מלווה את מה שאני עושה בחיים. זה גורע מכתיבתי והופך אותי לאדם ממסדי יותר. ובכל זאת, בסוף כל חודשיים אני צריכה להתמודד עם המציאות. לא פעם זה מוציא ממני דמעות כבדות, ייאוש וצעקות לאותה החברה: “אני מתפטרת!". אחר כך היא צוחקת, גם בן זוגי צוחק, ובפי שניהם אותה השאלה: “את עצמאית, מאיפה בדיוק את מתפטרת?".
לפעמים כל שמתחשק לי זה לשוב ולהיות פקידה, כמו שהייתי כמה שנים טובות. ללבוש מדי עירייה עם הכיתוב “מרסל מוסרי - פקידת שירות לקוחות", לפלרטט עם לקוחות חתיכים, להקליד מספרי תעודות זהות, לאכול פריכיות עם קוטג' ולחכות שייגש אלי המנהל עם תלוש המשכורת בידו. הרבה יותר נוח, פחות כאבי ראש מניכוי מס במקור, לא?
אבל על מה אני מקטרת כל כך? אם זה המחיר שאני צריכה לשלם על העובדה שאני יכולה לשבת מול מסך, בביתי השקט, ליצור, לרקום חלומות ולברוא דמויות - אשלם אותו. אומנם ביזע, בדמעות ובניגוד מוחלט לאופי שלי, אבל אין הרבה ברירות במדינה הזו.
בכל פעם כאשר אני נמצאת בחנות ונתקלת בלקוח שעל פריט של 20 שקל שואל 20 שאלות אני מתמלאת זעם. רחמי על המוכר המסכן ועל העבודה המאומצת שהוא עושה כדי להפיק את היומית שלו. ובכל זאת, אחר כך, אני חושבת כמה ערך יש לכסף וכמה אותו אדם ששאל את השאלות מבין זאת. אני נשבעת שאנהג באופן דומה, אבל ב־80% מהמקרים זה לא מצליח לי.
לאט־לאט אני לומדת. עוצרת את עצמי, חוסכת, ממיינת מסמכים ומבינה שחצי־חצי במסעדה זו לא בושה. בסוף כל חודשיים אני שולחת לרואה החשבון את החומר על האופנוע של בן זוגי הגאה ומרגישה איך יורדת לי אבן גדולה מהלב. פתאום חוזרת אלי ההשראה, מאיצה בי ואומרת: קדימה, לכתוב! יש לך חודשיים מעכשיו.
ואם אני עצבנית על סכום ששילמתי או זועמת על המדינה, אני שוכבת על הספה, מדמיינת את ילדי מגיעים אל האוניברסיטה עם צ'ק שקיבלו במתנה ממני ובוחרים מהסילבוס את כל הקורסים שירצו. רק ככה אני נרגעת ומודה על מה שיש לי.