קבוצה גדולה של מנהיגים קהילתיים של יהדות אמריקה באה השבוע לישראל כדי לקיים את הכינוס המוכר בכינויו GA. למנהיגים האלה יש בעיה: סיסמתם לאירוע הייתה “לטס טוק”, אלא שקשה לדבר עם ישראלים באנגלית. הם מעדיפים עברית. ועוד בעיה: לא ברור על מה צריך לדבר. פגשתי את אחד החכמים שבהם באמצע השבוע, והוא שיגר אזהרה: ישראל צריכה לקלוט את העובדים הזרים ולא לגרש אותם. מה זה עניינך, שאלתי אותו. קלוט אותם בעצמך, התגריתי בו. הוא סבור שהמדיניות של ישראל לא מוסרית. זכותו. אם על זה הוא רוצה לדבר, לא ימצא כאן קשב.
המנהיגות האמריקאית באה לישראל על רקע מה שמרגיש כמו משבר ביחסי ישראל ויהודי אמריקה. היא באה לכאן בתחושה שהאחראית למשבר היא ישראל. היא באה לכאן כדי לקבל חיזוק חיובי מישראלים לא מעטים שחושבים כמותה. רובם ישראלים שפשוט לא מחבבים את ממשלת ישראל, ועל כן מוכנים להסכים לכל טענה על אשמתה בכל עניין.
ממילא, המשבר הזה אינו אלא מסך עשן שמאחוריו משבר חמור הרבה יותר. המשבר הוא הסחת דעת – במקום לדבר על מה שחשוב באמת, מדברים על פוליטיקה קטנה של עניינים קטנים. יהדות אמריקה שרויה במשבר זהות חריף, מהותי, עמוק. צעיריה מתנתקים מהמוסדות היהודיים, מתרחקים מהשבט היהודי, מוותרים על שמירת המסורת היהודית. בדרך להתנתקות, הם גם חובטים בישראל. זו דרך נוחה לניקוי המצפון – לא בגללנו, בגללכם. בגלל ישראל כבר לא מתחשק לנו להיות יהודים. הישראלים אדישים לטענות האלה, משום שאינם שרויים במשבר דומה. זהותם יציבה. יהדותם מעוגנת בחיי היומיום.
אפשר לדבר מהיום עד מחרתיים על כל מה שראשי יהדות אמריקה רוצים “טו טוק אבאוט”. אפשר לארגן חצי רחבה בכותל, אפשר לשפר את מתכונת הגיור, אפשר להציע עוד כל מיני סוכריות. אי אפשר לקבל את העצה האמריקאית בעניינים הגדולים – לא בענייני ביטחון, ולא בענייני כיבוש, ולא בענייני הגירה. כך או כך, השיחה לא תפתור לישראל שום קושי. השיחה לא תפתור ליהודי התפוצות שום קושי. מדובר, כאמור, בהסחת דעת. מעיסוק שאיננו העיקר.
מה העיקר? יו”ר הסוכנות הנכנס, יצחק (בוז’י) הרצוג, רמז על פרויקט גדול שהוא מכוון אליו – לימוד עברית להמוני היהודים בתפוצות. זה רעיון יפה, שסיכויי הצלחתו מוגבלים. מיד עם פרסום ההצעה החלו אינטלקטואלים יהודים אמריקאים לגנוח. הם לא בטוחים שצריך, ובכלל על איזה עברית מדובר, תנ”כית או מודרנית, והאם לימוד עברית אינו צעד פוליטי בעייתי, והאם לימוד עברית יבטיח חיזוק של הזהות היהודית. שורה תחתונה: לא נרשמה התלהבות. תשאלו למה? בעיקר כי זה קשה. רוב ראשי הארגונים היהודים שבאו לכאן השבוע “טו טוק” לא יודעים לדבר עברית. הם גם לא יידעו. לימוד שפה זה עניין תובעני, וליהודים באמריקה קשה עם מחויבות תובענית. קשה להם עם הצעות קלות בהרבה ליישום מלימוד שפה.
יש משהו מפתה במחשבה שישראל יכולה להציל את יהודי אמריקה באיזה פרויקט ממזרי או השקעה כספית פתאומית, או אם רק תשנה את מדיניות החוץ שלה. הלוואי שהיינו כל כך חזקים ומשפיעים. הלוואי שגורל יהדות אמריקה היה תלוי בהתנהלות שלנו. אבל האמת העצובה היא שלא. לא אם נדבר ולא אם נשתוק, לא אם נלמד עברית ולא אם נסדר רחבה בכותל, לא אם נקלוט עובדים זרים ולא אם נפרק את הרבנות הראשית. זה כמובן לא אומר שלא צריך לעשות את כל אלה, או חלק מהם. וזה לא אומר שאנחנו לא יכולים לסייע. אבל כדאי להרגיע עם הציפיות. אנחנו יכולים לדבר, אבל עיקר העשייה לא בידינו.