התרחשויות, מטבען, מקבלות ממדים שונים עם הזמן. אני זוכרת את עצמי, ילדה משקפופרית, עומדת ליד הברזלים שמחוץ לחצר בית הספר היסודי - וסופגת. “תראו אותה, אבו ארבע", אמר ילד אחד. זה עורר בקרב חבריו גיחוך, אבל הוא רצה יותר. “כל עדשה מיקרוסקופ", שלף את נשק יום הדין מאסכולת “חגיגה בסנוקר", אותו נשק שכל מי שיש לו עדשות קמורות, כלומר פלוס במשקפיים, שמע בערך 60 טריליון פעם.
הצחוק הקולני לא איחר לבוא. הסתכלתי עליהם וידעתי מיהם. ידעתי מי ביניהם מקבל מכות על בסיס קבוע בבית, ידעתי מי מהם לא מצליח לקרוא חרף העובדה שהוא כבר בכיתה ד’ וכן הלאה, אבל שתקתי. העלבון היה צורב, צורב מאוד, הרגשתי אותו בכל נים ובכל תא בגוף, אבל הצלחתי לדמיין את העלבון שלהם אם אטיח בפניהם את כל מה שאני יודעת, גם אם הם חושבים שלא.
אחר כך הגיע זמן אחד החיסונים. כשהגיע תורו של אלי, ילד שנהג להטיל את חיתתו על ילדי בית הספר ולפזר אגרופים בלי הבחנה, ברח לו מה שברח לו במכנסיים בנדיבות, והוא נמלט מהכיתה בצעקות שבר לפליאתה של האחות. כשהגיע תורי לחטוף ממנו כמיטב המסורת, החטפתי לו בחזרה, אבל לא הזכרתי במילה את התקרית המביכה מיום החיסון.
“אבל למה, למה לא החזרת לו", שאלו אותי חבריי. “יש לך כזה פה גדול! חוץ מזה, מה את כל כך נעלבת? תמשיכי הלאה". אם רק היה לי שקל על כל פעם ששמעתי את השאלה הזו, “למה את כל כך נעלבת ולמה זה כל כך מכאיב לך", אני מניחה שהמשכנתה האימתנית שלנו הייתה בגדר חלום בלהות, ולא רק מציאות.
שנים שאני מתהלכת בתחושה שאין לי עור. ביני לבין העולם אין חיץ. העולם הוא אני, אני העולם. כאבו של האחר אינו פרטי. הוא כאב שאני שותפה לו, לא רק בלב, אלא ממש בגוף. אני יכולה ללכת תקופה ארוכה מאוד בתחושת מועקה כי אמרתי משהו למישהו ונדמה לי שהגזמתי, בעוד שהוא אפילו לא זוכר את זה.
השנים לימדו אותי שלא כולם בנויים כך, ולא פחות מזה – לוקח זמן להבין שיש לזה הגדרה קלינית. “אנשים רגישים מאוד", לימדה אותי איך קוראים לזה בחורה חכמה בשם רותי לקס.
HSP - Highly Sensitive People, מונח שטבעה הפסיכולוגית ד"ר איליין ארון. קארל יונג, אמילי דיקנסון וריינר רילקה היו בדיוק כאלה. הם כמובן לא לבד. אחד מתוך חמישה הוא כזה.
ומאותו רגע, החיים התבהרו. את האנשים האלה אפשר לזהות מהר. רגישות גבוהה היא לא חולשה, לא פחדנות ולא סגירות. לא מעט ילדים רגישים מאוד שהפכו לאנשים רגישים מאוד הם טיפוסים פתוחים, חברתיים ואמיצים. הם פשוט חווים הכל בעוצמות גבוהות מהרגיל. לא רק כאב רגשי, אגב, אלא גם שמחה, שמגיעה אליהם צרופה ונקייה.
“רגישים מאוד" ולא “רגישים מדי", כי במילה “מדי" חבויה ביקורת ושיפוטיות. אני מכירה הרבה מאוד ילדים כאלה. רק השבוע שמעתי חברה אומרת לבן שלה: “תפסיק להיעלב כל כך. שים פס". בשקט, הוסיפה לי באוזן, “לא יכולה איתו. כל דבר שובר אותו".
“מה את מציעה לו בעצם? להשבית את המנגנונים שנכפו עליו?", שאלתי אותה, “הרי הוא לא הזמין את זה. עכשיו תראי מה קורה – הוא סובל פעמיים. פעם אחת מהעלבון, ופעם שנייה מהעובדה שאת מבטלת את העלבון שלו".
הטור הזה מוקדש לילדים רגישים מאוד שגדלו להיות מבוגרים רגישים מאוד. הטור הזה מוקדש למטפלות, גננות ומורים, להורים, לסבים וסבתות, ותכליתו אחת: אם יש לכם ילד רגיש מאוד והוא נפגע או נעלב, דברו איתו. אל תנסו לעקר את זה ממנו, כי זה לא ילך. תנו לו לקחת פסק זמן מהעולם. הוא לא ממציא דבר. נו, גלו רגישות.