עוד היו מוטלות גופותיהם של 11 אחינו ואחיותינו היהודים על רצפת בית הכנסת "עץ חיים" בפיטסבורג, ארה"ב, וכבר מרעילי הבארות מקרב השמאל הקיצוני התקשורתי, כמו גם ח"כים ממרצ, הצביעו על הנשיא דונלד טראמפ כעל האשם בטבח הנורא. טראמפ, כידוע, הינו אב לבת שהתגיירה בגיור כהלכה כדי להתחתן עם ג'ארד קושנר, ומאז היא שומרת שבת באדיקות. הנשיא קיבל זאת באהבה ובהוקרה, וחתנו היהודי הינו מבכירי יועציו. כשהשמאל הקיצוני הישראלי, בעזות מצח ובכזב נטולי גבולות, מאשים את טראמפ באנטישמיות קיצונית, עד כדי אחריות לטבח, הוא נוהג את מנהג "הפוסל במומו פוסל".



דברי הימים של השמאל הקיצוני הישראלי - גם בימים רחוקים כשעוד היה ציוני - הן הפוליטי ועוד יותר מכך התקשורתי, כמו גם בקרב אנשי "תרבות" הנמנים עם שורותיו, רצופים בהתבטאויות אנטישמיות כלפי יהודים שומרי תורה ומצוות בכלל וחרדים בפרט. כך למשל, תוך גילוי בוחן מציאות ירוד - בלשון המעטה - "חזה" דוד בן גוריון בתחילת שנות ה־50, כי "עוד 30 שנה יהיו חרדים רק במוזיאונים". דברים דומים אמר גם לאלברט איינשטיין בעת ביקורם המשותף בכותל בשנת תרצ"ח (1938).



משחלפו 30 שנה והנבואה המטופשת והארסית לא התממשה, נטלה ראש מרצ ומייסדת המפלגה שולמית אלוני את השרביט, וכך הרעילה באמירותיה: "החרדים יונקים מאותם יצרים אפלים שינקה הזוועה הנאצית הפאשיסטית" ("דבר", תשמ"ד, 1984); "אלי ישי פועל לפי חוקי נירנברג, וסרט ההסברה של ש"ס הזכיר לי סרט תעמולה נאצי" ("מעריב", תשס"ב, 2002).



אנשי התרבות בציון חשו שאינם יכולים לפגר אחרי אלוני, שכידוע כיהנה במשך מספר שנים כשרת התרבות. וכך, דעתו האנטישמית הקיצונית של חתן פרס ישראל, יגאל תומרקין, באה לידי ביטוי בין השאר בהגיגים הבאים: "מדובר בשבט שהתערבבו בו גנים של עמי הסביבה, בגלל אונס של קוזקים או התערבבות מרצון. ובכל זאת שמרו על כמה מנהגים, כמה מהם די ברבריים, כמו ברית מילה", אמר בתשרי תשמ"ט (ספטמבר 88'). שנתיים קודם לכן, במאמר שפרסם תחת הכותרת "סווטו של דוסים" בניסן תשמ"ו (אפריל 86'), הוא הצדיק את השואה: "כשאני רואה את החרדים אני מבין את הנאצים (...) לבוש מגוחך, אנכרוניסטי ומעורר גועל (...) כשרואים אותם מבינים מדוע הייתה שואה".



שייקה לוי מהגשש החיוור ראה לעצמו חובה להצטרף למקהלה השטופה בשנאת ישראל. "אני לא יכול לסבול ילדים קטנים עם פאות שיש להם 'מורי' שהוא מלמד אותם להיות תימנים ולא ישראלים", אמר ל"ידיעות אחרונות" בכסלו תשס"ד (נובמבר 2003). "שנאת הפאות" מעבירה את שייקה לוי על דעתו, עד כדי כך שלשיטתו מי שעל לחייו שתי פאות קדושות אינו יכול להיות ישראלי.



יעל לוטן, המתהדרת בתואר סופרת, פרסמה ב"על המשמר" המנוח את "היצירה הספרותית" הבאה: "אנו נגעלים מלבושם השחור, מן הפאות הנוכריות שעל ראשי הנשים, מן המקוואות, מן הנקרופיליה, העיסוק הכפייתי בבני מעיהם של הבריות". אין מנוס מלומר, כי קשה למצוא אפילו בספרות האנטישמית גועל דוחה יותר מאשר הרפש הנ"ל.



בחזרה לרפש מבית המדרש של מרצ. הח"כ והשר לשעבר (ואל"ם במיל') רן כהן היה סבור כי "ישיבות ההסדר מהוות איום גרוע על הצבא מאשר חמאס" (N.R.G, תשס"ה 2005). עלה עליו בהרבה אלוף (במיל') שלמה גזית, שהתדרדר במשך השנים לשמאלניות קיצונית והכריז: "הכיפות הסרוגות עבורי הן כמו צלב הקרס על השרוול של החיילים הנאצים". אם לא די בכך, עשר שנים לאחר מכן, בשנת תשס"ח (2008), הוא קבע: "ישראל נדרשת להתמודד עם שני איומי טרור - הטרור הערבי־פלשתיני והטרור היהודי. מבין השניים הטרור היהודי מסוכן לאין ערוך" ("מעריב").



כידוע, עלילת הדם הבזויה ביותר והשקרית ביותר מבית היוצר של הנצרות האנטישמית טופלת עלינו, היהודים, רצח של ילדים גויים סמוך לפסח, כדי להשתמש בדמם לאפיית מצות. המשורר והפרופסור לספרות, יצחק לאור, מאמץ ללא סייג עלילת דם אנטישמית זו ב"המנון לגוש": "אנחנו כיפות סרוגות, ואת יום חג המצות הזה נחוג בהתכוונות ובמצותינו דם נערים פלסטינים"... השמאל הקיצוני הישראלי כולו תומך בכל מאודו במתן תמיכה כספית ממשלתית ל"יצירות" כגון דא. את השרה רגב, שביוזמה מבורכת עומדת להפסיק זאת באמצעות חקיקה, מכנה הוא, למרבה הלעג, "סותמת פיות".


התרת הדם


אנו נמצאים לקראת סיומו של ה"פסטיבל" לציון הירצחו של יצחק רבין ז"ל, שמשמש זה למעלה משני עשורים כתירוץ להאשמת המחנה הלאומי כולו - ובנימין נתניהו בפרט - במעשה שביצע יגאל עמיר לבדו. במרכז ה"פסטיבל", ילקוט כזבים רב־היקף בדבר "ההסתה" של דוברי המחנה הלאומי נגד פשע אוסלו, כסיבה האחת ואין בלתה לרציחתו של רבין ז"ל. התרת דם מפורשת של ראשי המחנה הלאומי על ידי השמאל הישראלי כולו.



היה זה לא אחר מאשר בן־גוריון, שמספר חודשים לאחר עליית אשמדאי ימ"ש לשלטון בגרמניה, כינה באסיפת עם בתל אביב (תרצ"ג, 1933) את ראש בית"ר ולדימיר זאב ז'בוטינסקי כ"ולדימיר היטלר", ובלשון טמאה זו התייחס אליו כך עד יום מותו. נשיא התנועה הציונית, חיים ויצמן, חש כי אינו יכול לפגר אחרי בן בריתו הפוליטי - ולימים גם יריבו - ומספר חודשים לאחר מכן "הסביר" כי "הרביזיוניזם משול להיטלריזם בצורתו הגרועה ביותר".



את המוכשר בתלמידיו של ז'בוטינסקי, מפקד האצ"ל מנחם בגין, הגדיר בן־גוריון כך: "טיפוס היטלריסטי מובהק וכי אם ישלוט בישראל, ישלוט כפי שהיטלר שלט בגרמניה וידכא בכוח ובאכזריות תנועת פועלים". ואם עסקינן ב"מפלצת נאצית", כמו בגין, כי אז בהחלט "ניתן" לרוצחו, ואכן זה בדיוק מה שניסו לבצע פקודיו של רבין במרחץ הדמים באונייה "אלטלנה", כפי שהוא עצמו מעיד על כך בספרו "פנקס שירות": "אנשי האצ"ל שעל החוף (...) צווחים 'בגין על האונייה, בגין על האונייה, הצילו את בגין' (...) אש תופת בעוצמה בלתי רגילה מכל כלי הנשק נפתחה לעבר האונייה, משקעי השנאה של אנשי הפלמ"ח וההגנה כלפי הארגונים ומנהיגם מצאו ביטוים בעוצמת האש". למשקעי השנאה הזאת אחראים בן־גוריון וויצמן, בהתבטאויותיהם המופקרות, המתירות דם במפורש.



מאז לא פסקה התרת הדם המפורשת של השמאל הישראלי כולו נגד מנהיגי המחנה הלאומי, וזה כ־50 שנה נגד המתיישבים ביש"ע, כמו גם נגד שנואי נפשו החרדים. "צריך לתלות את החרדים על עמודי חשמל", טען פרופ' עוזי אורנן "הכנעני" ב"כל העיר" הירושלמי בשנת תשמ"ד (1984); מיכאל רועה מסיעת מרצ בעיריית ירושלים מתפאר בכך ש"הקמנו סיירות אנטי־חרדיות שיורידו לחרדים את הראש" (תשנ"ח, 1998). חברו לסיעה אורנן יקותיאלי הודיע כי "צריך להיכנס למאה שערים עם זחל"מים ומקלעים אפס־חמש ולרסס אותם".



# # #



קריאות ישירות לרצח של מתנחלים הינן חלק בלתי נפרד מהלקסיקון של השמאל הקיצוני, לרבות נכונות לפתוח במלחמת אזרחים לשם כך. לפיכך, הח"כ והשר לשעבר אפרים סנה (העבודה) קבע: "אין לחשוש ממלחמת אזרחים, צריך לשבור להם את העצמות, להעמיס אותם על משאיות ולזרוק אותם באיזו פינה".



הח"כ לשעבר אבשלום וילן (מרצ) הציע "מרשם" לטיפול במתיישבי גוש קטיף ערב הגירוש. "צריך יהיה לשתק אותם באמצעות ירי כדי לפגוע", אמר בראיון ל"הארץ". אסי דיין היה בעל ה"חזון" הבא: "אנחנו הולכים לקראת מלחמת אזרחים (...) אני מאמין שערביי ישראל ילכו בקרוב עם השמאל ויתחילו פרעות (...) אני חושב שיום אחד הממשלה תצטרך לירות בהם, ואני מאמין לאנשי גוש אמונים כשהם אומרים 'על גופותינו', ולכן זה יהיה על גופותיהם".



ביטאון התנועה הקיבוצית "הקיבוץ" אינו טומן ידו בצלחת, ובתשמ"ט (1989) נטל חלק פעיל בהזיות רציחתם של מתיישבי יש"ע על ידי השמאל הישראלי: "כאן יהיה מרחץ דמים ותהיה מלחמת אחים ושנאות שאינן לחינם יתפרצו כהר געש אל שדות פרחים". פרסום נוסף באותו ביטאון, שש שנים מאוחר יותר: "אלה לא אחים שלי. מלחמת אחים תהיה מלחמה (...) אני ארוץ לשם ואדוש את בשרם במכות נאמנות להניס אותם, אצא אל היריב כדי להילחם פעם אחת במלחמה צודקת (...) יירד הרבה דם".



כל הקריאות הישירות לשפיכת דמם, תרתי משמע, של מתיישבי יש"ע הינן הסתה כמובנה בחוק הפלילי. כאלה לא נשמעו מעולם מפי אישים בולטים כלשהם במחנה הלאומי, כלפי מי מאנשי השמאל הישראלי.



הנה כי כן, הסתה ישירה לפגיעה במתנחלים, חרדים ומנהיגי המחנה הלאומי, הינה לחם חוקו של השמאל הישראלי על כל שלוחותיו זה 85 שנה. הנשיא טראמפ, המדבר בבוטות - ובצדק - כלפי השמאל הקיצוני האמריקאי, הינו מתון ביותר ביחס לתרעלה המסיתה היוצאת מהפה והמקלדת של השמאל הישראלי. כמה צביעות ורמייה דרושות כדי שיעז אפוא להאשים את טראמפ באנטישמיות בכלל ובטבח בבית הכנסת "עץ חיים" בפרט.