זה היה שבוע משפיל: כמויות הרקטות שספגו תושבי הדרום, ההרוג והפצועים, פחד הילדים, סרטון האוטובוס המתפוצץ ולבסוף הפסקת האש והצהלות בעזה, וכל זה אחרי שהעברנו לידי חמאס ערימות מזומנים במזוודות. זו הייתה תחושה צורבת של השפלה ואובדן דרך, ולא יעזרו מספר הפעמים שראש הממשלה בנימין נתניהו ניסה לשלוח לאזרחי ישראל מסר: הכל בשליטה. אחרי 13 שנות התחזקות של חמאס מול העיניים שלנו קשה להבין לאן זה הולך.
נזכרתי השבוע, כמו רבים אחרים, בימי הגירוש מגוש קטיף ובימי ההפגנות נגד אוסלו, כשההבנה של הימין הייתה שאם ניתן להם רובים הם יפנו אותם אלינו, ושאם נצא משם הם רק יתחמשו ויתחזקו יותר. לא נעים להגיד זאת כיום, אבל אמרנו לכם, ועכשיו מה?
"עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה". הססמה הזו של המתנגדים לגירוש מגוש קטיף עוררה לעג וזעם בשעתו. איזו משיחיות, איזה ביטחון עצמי מופרז. ובכלל, מאין התעוזה הזו ודווקא בשעה שהכל מתפרק לכם מול העיניים? אולי בוחן המציאות שלכם לוקה בחסר? השבוע, ובעצם בכל השנים שחלפו מאז הסכמי אוסלו, הוכח שההפך הוא הנכון.
נזכרתי בסלוגן הזה כשראיתי חקלאי מעבד את שדותיו כשסביבו פעילות צבאית רוחשת. חשבתי שזה סוד העמידה שלנו - של אנשי גוש קטיף ושל קיבוצי השומר הצעיר בעוטף עזה, של אנשי שדרות ונתיבות ושל אנשי חולית וכרם שלום: לא מפחדים מדרך ארוכה, אולי באמת כי זה חלק מהדנ"א היהודי. כושר ההתמדה הוא התכונה הבולטת ביותר של יעקב, אבי האומה.
# # #
האמת היא שאף פעם לא הבנתי את יעקב. איך הוא לא התפרק כשבלילה הראשון שהוא היה צריך לפגוש את רחל שהוא כה אהב, התגלה לו שהשיאו אותו ללאה? איך הוא לא התפרק אחרי שרימו אותו אחרי שבע שנות עבודה וציפייה, והוא הסכים לעבוד עוד שבע שנים? ובסוף, איך הוא שמר על קור רוח כשלבן רימה אותו עם הצאן?
נדמה שהתשובה היא שהיה לו ביטחון בסוף הסיפור. הרי כשהוא רק יצא מארץ ישראל, נגלה אליו האל בחלום שבו מלאכים עולים ויורדים מהשמיים ואומר לו כך: "הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֶךָ... וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה; וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל־מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה, וּבְזַרְעֶך וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר־תֵּלֵךְ, וַהֲשִׁבֹתִיךָ, אֶל־הָאֲדָמָה הַזֹּאת... לֹא אֶעֱזָבְךָ, עַד אֲשֶׁר אִם־עָשִׂיתִי, אֵת אֲשֶׁר־דִּבַּרְתִּי לָךְ".
יעקב ידע שיהיה סוף טוב לסיפור, ולכן לא פחד מדרך ארוכה. הייתה לו פרספקטיבה. ואולי זה מה שהיה חסר לנו השבוע: פרספקטיבה. שנדע איך נראה סוף הסיפור. גם אדם שלא מאמין בהבטחה האלוהית יכול להתרשם מהמציאות ולראות את השיבה לארץ, את הברכה שהמדינה הזו מעניקה לעם ששליש ממנו הושמד שנים מעטות קודם להקמתה, ואת הברכה שאנו מברכים גם חלק ממשפחות האדמה.
העין הצופייה לציון היא כבר מזמן לא הגעגוע היהודי לחיים בארץ קודש, אלא עין עולמית המשתאה לנוכח הישגי מדינת ישראל שמושגים למרות ההתמודדות עם הטרור האסלאמי חובב מזוודות המזומנים ושונא זכויות האדם.
אפילו בעומאן, אבו דאבי וכווית מבינים שהמפעל שבנינו ב־70 שנות קיומנו מוכיח לנו שגם אם ארוכה הדרך, אנחנו מתקדמים בה כל הזמן. והנה ציטוט מהשבוע שהביאה הפרשנית המוערכת, שמרית מאיר, מאחמד אלג׳ראללה, העורך הראשי של העיתון הכוויתי "אל־סיאסה": ״נגיד לחמאס: אל תחגוג את החתונה כי מחר הגירושים. ההתפטרות של שר הביטחון היא בגלל חשבונות ישראליים, ואין משמעותה ניצחון של הטילים. צחקנו על העמים שלנו שבעים שנה עם ניצחונות אלוהיים מדומים".
כמה ארוכה הדרך לניצחונות לא מדומים? יעקב עבד 14 שנים כדי לזכות באהובת לבו רחל. והתורה מספרת לנו בציוריות רומנטית: "וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ". אני מקווה שגם אם זו תקופה שנראית לנו, ובוודאי לתושבי הדרום, ארוכה מדי - באהבתנו את הארץ ובכוחו של סולם יעקב, הקשר שלנו עם המורשת העתיקה המשותפת לנו, דתיים וחילונים כאחד, מחבר אותנו הנה, ושום עם בעולם לא קשור לשום ארץ כך. לכן תקופת הקושי הזו תיראה בעינינו כימים אחדים. שבת שלום.