לפני כמה ימים, כשירד עלי גשם, נכנסתי לתפוס מחסה במקום הקרוב ביותר בנמצא: אחד מבתי המלון בעירי תל אביב. כדי שלא ישאלו אותי יותר מדי שאלות, עשיתי את עצמי מדברת בטלפון וניסיתי ליצור רושם שמישהו מחכה לי לפגישה.
המאבטחים בבתי המלון הם בדרך כלל דמויות חשדניות, ואפילו מישהי בעלת מראה תמים כשלי מצליחה להקפיץ להם את הרדארים. "סליחה, גברת", שאל אותי פעם אחד מהם, "לאן את צריכה?", "מחכים לי", גמגמתי והסתתרתי מאחורי הפסנתר בלובי. וזה הזכיר לי את הפעם ההיא שנכנסתי למסעדה לבד, והמלצרית תהתה אם אני מחכה למישהו. עניתי שכן אף על פי שלא, ואת כל הערב העברתי בניסיון מתיש לזייף שיחות טלפון שיסבירו את העובדה שאני לבד. משום מה גם בגילי אני חשה לעתים צורך לחמוק מהאמת ולהסתבך בשטויות הללו. אבל לא ניכנס לזה עכשיו.
הפעם להפתעתי המאבטח בכניסה למלון לא שאל כלום ורק בהה בי. זה לא מנע ממני לשחק את תפקיד המסתננת בצורה שראויה לאוסקר. בעודי נכנסת לדמות ומתקדמת בסערה עם הטלפון הכבוי על האוזן בצירוף מבטים נונשלנטיים שיסייעו לי להיטמע בין תיירים סינים, הוא אמר "היי" ידידותי. הבחנתי בכך שפניו מוכרות לי מאוד. "מהדואר?", לפתע זה הכה בי. והוא ענה: "כן, וזו את שכותבת?".
התחבקנו ארוכות כחברים ותיקים, אף שמעולם לא ידעתי מה שם משפחתו או כל פרט ביוגרפי מלבד העובדה ששמו שלמה ושיש לו אישה, ושלושה ילדים והם מבת ים.
לפני 17 שנה עברתי לגור לבדי בתל אביב. כל חברי הטובים נסעו לתפוח הגדול, ואני נשארתי בארץ, מגשימה חלום קטן. חלקם נסעו ללימודים, חלקם ניסו לכבוש את העיר. יצא שנותרתי לבד בדירה קטנה, בעיר שאני מכירה היטב אבל מעולם לא גרתי בה. כדי להקל על התאקלמותי התחלתי לייצר עוגנים סביבי: קפה שכונתי, בר שנראה לי בטוח מספיק לשבת בו לבד ותא דואר.
תא דואר זה משהו שאנחנו נושאים במשפחה זה דורות. לא עברתי הרבה דירות בחיים, אבל אבא שלי תמיד עודד אותי שתהיה לי כתובת קבועה למכתבים שמגיעים אלי, כי לכי תסמכי על דואר ישראל במקרה שתתחילי שוב לנדוד. ככה כל ילדה שהגיעה לגיל 18 קיבלה תא דואר פרטי משלה, מאלה שנראים כמו כספת ויש להם מספר ומפתח. תא שילך איתה לכל החיים. אז תא דואר לא מחליפים, כמו שלא מחליפים מספר תעודת זהות, וכמו שאסור בתכלית האיסור לבטל את מספר המנוי בכרטיס הפיס.
את סניף הדואר שהיה לא רחוק מהחדר שמצאתי לי, כמו בשיר של ג'וזי כץ, הייתי פוקדת כמעט כל אחר הצהריים כריטואל שנועד להוציא אותי מהבית עד שאמצא לי שגרה. שלמה עמד שם בכניסה ובכל יום בדק לי את התיק. רק בפעם ה־30 בערך ידעתי שקוראים לו שלמה. היה לו מראה של שלמה אם כי בגיל הוא היה יותר קרוב לשלומי. אבל כשיש לך שלושה ילדים לפרנס בבית, אתה חוזר להיות שלמה. השם נשמע יותר מכובד ואנשים מתייחסים אליך אחרת, כך לפחות הוא הסביר לי אחרי שהרשה רק לי לקרוא לו שלומי בפעם ה־31 שנפגשנו.
**
עד אותו יום לא התייחסתי אליו, למען האמת לא הפניתי אליו מבט. כמעט אף פעם לא. וגם כשהבחנתי שהוא מחייך לעברי, החזרתי מבט קשוח של בת 20 ומשהו שכל זר ממין זכר שמחייך אליה ללא סיבה הוא מועמד פוטנציאלי למוות בתלייה.
השיחה הראשונה שברה את הקרח, ומאז כשהגעתי בכל אחר הצהריים לבדוק את הדואר, הייתי נשארת לשוחח עם שלמה. סליחה, שלומי. לימים מצאתי עבודה והתחלתי לכתוב, ושלמה שאל שוב ושוב אם אני בטוחה שזה מקצוע לחיים. הוא גם שאל על אהבה והזהיר שהזמן טס מהר ואנחנו מפספסים המון בדרך.
יום אחד הוא נעלם, או שאני נעלמתי כי הייתי עסוקה מדי. לפני כן הוא נתן לי אבן קריסטל קטנה מעוצבת בתור קמע לאנרגיות טובות, שעד לא מזמן הייתה מונחת באחת הקופסאות על שולחן העבודה שלי.
אף שאני עדיין פוקדת את אותו תא דואר אחת לכמה שבועות, לא ראיתי את שלמה 16 שנה, אפילו לא ברחוב בחטף. האמת? שכחתי בכלל שהכרנו. עד יום שלישי בשבוע שעבר. דיברנו עד שפסק הגשם, כאילו לא עברנו חצי חיים.
והנה שתי מסקנות מהסיפור הזה: רוב הזמן אנחנו עיוורים. מסתובבים ברחוב ומרוכזים בעצמנו או בטלפון, ויש אנשים ממש נחמדים על הדרך שכיף לפגוש גם אם במקום הכי לא צפוי. ואני מבטיחה קבל עם ועדה שבפעם הבאה שמישהו ישאל אותי אם אני מחכה למישהו, אהיה חזקה מספיק לומר: אני פה לבד. ולגמרי בסדר עם זה.
אגב, אם מישהו תהה אם יש פה פרסומת סמויה לתאי הדואר, אז לא. הכותבת שילמה 299 שקל לחידוש המינוי לשנה נוספת.