נפל על איברו

רוב הזמן אינני אוהב את השחתת הזמן בעיסוק בשאלה ההיפותטית "מה היה קורה אילו"; ההיסטוריה עושה את שלה וגם רוקדת על הדם והדמעות. אף שניסה, לא הרג האב אלואיס את אדולף הקטן במכות, והצחנה האנטישמית בגרמניה של שנות ה–30 נתפסה כבעיית עיכול קלה. לכן היו לנו מלחמת עולם ושואה. במרוצת חמש שנים נרצחו מרטין לותר קינג והאחים קנדי ולא בא שלום על אמריקה. ג'ונסון ויתר על קדנציה שנייה של שיברון לב, ניקסון הגיח מתחת לאבן טחובה ואכל את יוברט המפרי, עצמות והכל. מסיבות לא ענייניות, לא טופלה בגידתו באומה בכלים משפטיים, וההבטחה שנתן לצפון וייטנאם לסיים את המלחמה בכבוד (עם היבחרו), נשטפה באסלה עם חרפת ווטרגייט. וכך הלאה.

אבל רצף היסטורי אחד, שתחילתו ב–1987, מנקר בתודעה והופך קרביים לא רק בגלל המחיר ההיסטורי הכבד שגבה, אלא גם בשל התפקיד השנוא, המביש ואפילו המתועב שלקחה בו התקשורת. זה רק נשמע כפתיח לסמבטיון הבלים ושנאת חופש הבעת הדעה אחרי שתי שנות טראמפ, אבל זה לא.

אלמלא העיתונות שטיפחה זקפה ספונטנית בעניינו של המועמד הדמוקרט לנשיאות גארי הארט מקולורדו, וקמה להשמיד אותו משום שהתקיימו בו אחוזים שווים של JFK, ג'ורג' מקגוורן וביל קלינטון, וחברו הקרוב היה תאוותן הנשים ההוליוודי וורן בייטי, הייתה ההיסטוריה האמריקאית של 30 השנים האחרונות מתגלגלת בערך כך: הארט היה נבחר ב–1988 לנשיא ה–41 במקום ג'ורג' "פפי" בוש האב, שהיה סגנו נטול הזהות העצמאית של רונלד רייגן; הארט היה מתגלגל בנחת שתי קדנציות, מונע או דוחה את נשיאותו של קלינטון; ללא יסודה של השושלת, לא היה מגיע ג'ורג' וו בוש - הבן שנועד להיכשל - משום מקום, לא היה מועמד ולא היה גונב את הנשיאות (אם בכלל) ממועמד דמוקרטי בפלורידה. אלמלא כל אלה, אין מי שיתקע לידנו - לכאן או לשם - לגבי ברק אובמה ודונלד טראמפ.

נשיאים מייצגים לרוב את רוח הזמן, ואם עושים פריש–מיש להיסטוריה, קשה לנחש כיצד היו מתגלגלות הקוביות. הכי טוב אמר את זה גארי הארט בעצמו לאחרונה: "בלי בוש הראשון לא היה לנו בוש השני, לא דיק צ'ייני ולא מלחמה בעיראק ובאפגניסטן. מי יודע מה עוד?". הארט יכול להצטנע. אנחנו לא חייבים. במקום להיות נשיא, כתב הארט 15 ספרים, חלק מהם רומנים; עשה דוקטורט בפוליטיקה באוקספורד; וחיבר את דוח ועדת הארט–דודמן, שהזהיר את הנשיא הנכנס בוש ב–2001 מפני התקפת טרור על אדמת אמריקה. האם דוח נוסף יכול היה להציל את מגדלי התאומים? כנראה שלא. אבל ראשו של הארט היה במקום הנכון, לכן ההחמצה כה צורבת.

***

מה היה במי השתייה ב–1987, השנה שבה הכריז גארי הארט על מועמדות לנשיאות, שגרם לעיתונות באמריקה לשנות את דרכיה? עד אותו זמן חרגו נשיאים ומועמדים לנשיאות מהתחייבות מונוגמית נאמנה לנשותיהם ונפלו למשכב - מחדר השינה של לינקולן בבית הלבן ועד חדרי מוטל מעופשים בטופלו, מיסיסיפי. העיתונות ידעה ושתקה. זאת הייתה דרכה המנומסת לומר שהליכותיו האישיות של פוליטיקאי עם איברו הם עניינו האישי והפרטי, כל עוד אין בהתנהלותו עבירה, עוון או חטא.

פרנקלין רוזוולט, ג'ון קנדי ולינדן ג'ונסון חצו גבולות של התנהלות תקינה לפני נשיאותם ובמהלכה. היטיב לתאר זאת תיאודור ווייט, ההיסטוריון הנשיאותי, שהיה "בטוח למדי" שכל הנשיאים שעליהם כתב עד סוף המאה ה–20 "טבלו את הבגט", חוץ משלושה: הארי טרומן, ג'ורג' רומני וג'ימי קרטר. בראיון ל"פלייבוי" ב–1976 אמר קרטר כי הוא "חושק בלבו", אמירה שכמעט הטביעה את מועמדותו. בן ברדלי, עורך ה"וושינגטון פוסט" בימי ווטרגייט ומי שלעבר קברו אנו קדים כל בוקר, היה חברו הטוב של JFK, ראה מה שלא ראתה שפחה על הים ולא אמר מילה. דווקא גארי הארט, מי שהיה מנהל הבחירות של מקגוורן ב–1972 - קמפיין מופתי שקרס בשל בהלתו של מקגוורן נוכח הגילוי כי המועמד לסגנות איגלטון היה מאושפז על רקע נפשי - אופרייטור גאוני וידיד טוב של האנטר תומפסון שכיסה את הקמפיין (שזו עדות מהדהדת עבורי), העביר את העיתונות על שיקול דעתה ההיסטורי.

התפתחות ההומו אמריקנוס מתנהלת בדילוגים אנתרופולוגיים וניתורים אחורה וקדימה, והארט היה פיניאטה גדולה ועסיסית מדי ברגע היסטורי נתון. לפני שהיה מועמד לנשיאות היה סנאטור מוצלח, שהיה מזוהה בוושינגטון כנואף סדרתי. מעט הוכחות ודיבורים רבים, ואף שהוא נשוי עד היום לאשתו הראשונה, הטענה הייתה כי חוו משברים רבים שאותם ניצל הארט לאקרובטיקה מינית. מה אנחנו מצפים מידיד קרוב של וורן ביטי, שהתגורר לעתים בביתו, שהיה מיודד עם ג'ק ניקולסון וזכה בתואר "הנואף האייקוני"? שאלה נוספת, קשה לא פחות: כיצד יכול היה פוליטיקאי כה חכם להיות כזה טמבל?

את המודל של JFK אימץ הארט כאשר התנדב עבור קנדי בבחירות 1960. אינטלקטואל גואה על גדותיו, ראש מלא שיער המורד במרות, לסת מרובעת, אידיאולוגיה ליברלית, יכולת להסתדר עם כל הזרמים הפוליטיים, מין מרלבורו–מן מדנבר, קולורדו ומנצח קבוע בהטלת גרזן מעשרה מטרים. בניגוד לפוליטיקאים ונשיאים אחרים שעברו את החיים תוך כדי קריצה גדולה לסביבתם, התעקש הארט על חומה גבוהה שהפרידה בין חייו הפרטיים וענייניו האישיים, כולל עברו כבנם של נוצרים אדוקים שייעדו אותו להיות כומר וכפו עליו ערכים שבהם בעט. כמי שתפיסת עולמו עוצבה בשנות ה–60 בגיאוגרפיה נכונה, אין ספק שזרם עם ערכי אהבה חופשית ו"כמה זה לא עניין לשכב עם מישהי שאינה אשתך במוטל דרכים". 12 שנה חלפו מאז מותו של JFK ועד שוועדת חקירה של הסנאט גילתה שהנשיא הנרצח חלק פילגש עם הקאפו די טוטי קאפי סם ג'יאנקנה.

מה שזכור מהרגע הדרמטי של קריסת הקמפיין הוא הצילום ההוא על רציף בפלורידה, על רקע יאכטה בעלת השם רב המשמעות Monkey Business, עם הדוגמנית המשכילה והיפה דונה רייס יושבת על ברכיו של הסנאטור הלובש טי–שירט ועליו הלוגו של היאכטה. הדרך המנומסת ביותר לומר את זה, כך מצטלם דונלד טראמפ עם בתו איוונקה כאשר הוא לא מדבר על גופה החטוב. מי שייתן צ'אנס ויביט בצילום מעבר לאמירה הקטלנית שלו, יתרשם שרייס מוכנה להביט בעדשה והבעתה אומרת שופוני, ואילו הארט מחייך כמו שועל שמנסה לברוח מלול תרנגולות ופרוותו נתפסה בגדר תיל. לא רק שמישהו ידע, רצה או התכונן לצילום, ולא בכדי, אלא שהצילום עצמו התפרסם בעיתונות שלושה שבועות אחרי שהארט השהה את הקמפיין שלו לנשיאות ושב לקולורדו.

בניגוד לזיכרון המתעתע, לא הצילום האייקוני הזה הוא שהכריע אותו. שני מועמדים דמוקרטיים ראויים - גארי הארט וג'ו ביידן - גורשו מהמרוץ לנשיאות 88'. הארט כבר אמרנו, אבל לא הכל. ביידן גם משום שהעתיק כמעט מילה במילה נאום של ניל קינוק, יו"ר מפלגת הלייבור הבריטית. ב–1984 התמודד הארט מול וולטר מונדייל, מי שהיה סגנו של קרטר. מונדייל, מרושע לשיטתו, הדיח את הארט משום ששיקר בשנה באשר לגילו, שינה את שמו מהרטפנס להארט ובגלל הפרחת עננת חשד לא ספציפית על האתיקה המינית שלו.

***

בדרכו התגרנית והמתנשאת הזמין הארט את יריית הפתיחה נגדו בראיון שנתן למגזין של ה"ניו יורק טיימס" ב–1987. הארט הגיב בכעס לשאלות על הוריו ועברו, כמו התגובה שהשמידה את מועמדותו של אד מאסקי ממיין ב–1982. את ההמלצה שקיבל מיועציו למצוא דרך להתנחמד ולהאניש את עצמו, פירש הארט כמשאלת מוות. ברגע של רוגזה בראיון עם ה"טיימס", הניח הארט אתגר מטומטם לפתח העיתונות: "אני כה לא מוטרד מהניסיון שלכם לפשפש ברומנים בחיי, שאני מזמין אתכם לעקוב אחרי כמה שתרצו". ההזמנה הייתה מיותרת; מאז התקבל במערכת ה"מיאמי הראלד" טלפון מאישה מסתורית שסיפרה על רומן של הארט עם צעירה בת 29, הקימה המערכת צוות של חמישה עיתונאים שעקב אחרי הארט בכל מקום. היה זה הצוות הזה שזיהה את הארט יוצא ממונית בערב וושינגטוני גשום עם צעירה מצודדת ונכנס איתה לביתו בעיר. על פי הצוות, הצעירה לא יצאה מהבית כל הלילה. למחרת חזר המחזה על עצמו, אלא שהארט זיהה את העוקבים אחריו, החליף בגדים ותפס אותם לא מוכנים. בעימות הקולני שהתרחש בסמטה אפלה, הראה הסנאטור לתקשורת דלת אחורית של ביתו שממנו יצאה רייס בלילה הקודם, חלק על זכותם להתפרץ לחייו ועמד על זכותו לפרטיות. מערכת ה"הראלד" העידה על דיון קשה וגורלי בשאלה אם לפרסם את הסיפור על הארט כולל הכחשתו לרומן מחוץ לנישואים, בעיקר משום שעד אותה שנה מיאנה העיתונות הלגיטימית לטפל בשכאלה.

מה שהטה את הכף נגד הארט היה חוב של 1.3 מיליון דולר שהעיק עליו ושהציג אותו כפוליטיקאי לא אחראי כלכלית ואישית. הארט לא היה זקוק ליותר מהחשיפה ב"הראלד" כדי לקפל את הקמפיין שלו. באמירה לא נבואית כלל, זינבה הפמיניסטית בטי פרידן בהארט מקופל הזנב: "זו הפעם האחרונה שבה יתנהג מועמד לנשים כמו לבימבו'ס". באותם ימים ממש היה עסוק מושל ארקנסו ביל קלינטון בהתנהגות חמורה יותר שאותה ייבא לבית הלבן, והשאר כתם על שמלה.

כפי שקורה לאנשים טובים שאין להם מושג על החיים, החברויות שעשה הארט לא עזרו לו. חבר אחד בשולי הפוליטיקה שכר יאכטה שאמורה הייתה להפליג לבימיני ועליה הארט, המארח, דונה רייס ואישה בשם לין ארמנד, מעצבת ביקיני. מה שהצטייר כמלכודת דבש, נתפס בעיני הארט כסופשבוע של מנוחה. אלכוהול נשפך, קשיים במכס השאירו את היאכטה ללילה לא מתוכנן שאותו בילתה רייס בקבינה של הארט. בבר בבימיני התיישב החבר על התופים, הארט הקיש בקסטנייטס, והנשים רקדו לצלילי "טוויסט אנד שאוט". בפעם הראשונה פגש הארט את רייס עם אשתו לי במסיבה בביתו של הסולן והמתופף של האיגלז, דון הנלי, בביתו באספן, קולורדו. אבל זה בערך כמו להאשים את ג'ימי קרטר שהאחים אולמן שתמכו בו השחיתו את סגנון חייו.

הסיפור הזה רלוונטי מכמה סיבות: השבוע עולה סרט בשם "The Front Runner" בבימוי ג'ייסון רייטמן ועם יו ג'קמן בתפקיד הארט. הסרט, בין השאר, הוא עדות לתיאבון האמריקאי להמחיז את ההיסטוריה הטרייה שלהם בזמן אמת. כמובן שמדובר גם במחזה מוסר על רקע חופן הערוות דל הבינה בבית הלבן. בכתיבת התסריט השתתף העיתונאי מאט באי, שכתב ב–2014 ספר על פרשת הארט. אבל הגילוי המשמעותי יותר התפרסם השנה ב"אטלנטיק" על פי עדויות של לי אטווטר, גדול המניפולטורים הפוליטיים של המפלגה הרפובליקנית, על ערש דווי לפני שמת צעיר מגידול במוח ב–1991.

על פי הטענה, לפני מותו הידוע מראש ביקש אטווטר להתנצל בפני פוליטיקאים שאת חייהם הרס. למשל מייקל דוקאקיס, המועמד הדמוקרט מול בוש האב ב–1988 אחרי פרישת הארט. אטווטר הוא מי שהפיק, בשירות בוש, את תשדיר הבחירות הידוע בשם "ווילי הורטון". בהיותו מושל מסצ'וסטס הוציא דוקאקיס לחופשה רוצחים מורשעים, כולל ווילי הורטון, שלא חזר לכלא והיה מעורב בפשעים נוספים כולל אונס. על רקע המקרה הזה שאל ברנרד שואו מ–CNN את דוקאקיס בעימות 88' אם הייתה אשתו קיטי נאנסת ונרצחת האם היה מצדד בעונש מוות. התשדיר קבר את דוקאקיס, ואטווטר התקשר אליו טרם מותו כדי לבקש מחילה על "האכזריות הקשה" של התשדיר. דוקאקיס סלח לו.

על חלקו בהפלת גארי הארט סיפר אטווטר לחבר קרוב שלו. "מההתחלה חשדתי שהיה משהו מסריח בסיפור על רייס והארט", אמר החבר, "לי סיפר לי כי כל מה שקשור ליאכטה Monkey Business היה עוקץ שלו. 'אני עשיתי את זה!', אמר, 'אני הפלתי את הארט'". בהוראת אטווטר גייסה המתווכת ארמנד את דונה רייס להצטלם בחיקו של הארט. ארמנד צילמה את התמונה שעוצבה בקפדנות, וגם דאגה שהיאכטה תופיע בפריים. איפה שצפוי למצוא בימבו, קפצה רייס על ההזדמנות. היא חשבה שיהיה כיף עם חבר בבית הלבן. על השאלה הלגיטימית מדוע לא התנצל אטווטר הגוסס בפני הארט עצמו, ניתנה תשובה לא מספקת.

מי שמכיר את פועלו של אטווטר, יכול בעיקר לתפוס את ראשו. התרגיל אינו מסיר אחריות מהתנהלותו הילדותית של הארט ומהנחת המוצא שלו שחייו הפרטיים שייכים לו בלבד. לא רק שאמריקה החמיצה נשיא איכותי ומישהו שיכול היה לשנות את נתיב ההיסטוריה. מקרה הארט היה קיר הפרטיות האחרון שחצץ בין הכביסה המלוכלכת של המועמד ובין תלייתה בפומבי. הגבולות הללו נדחפו כה מהר וללא שיקול דעת, כולל ההצבעה להדחת קלינטון. עד עידן טראמפ הפכו שמועות ועובדות לפרטים שוליים שאינם רלוונטיים למה שחושב חלק מהציבור האמריקאי על מנהיגיו.