התיקון לחוק התרבות והאמנות יבוא בקרוב לאישור סופי. זה החוק שמכונה על ידי מתנגדיו חוק נאמנות בתרבות, מתוך הנחה שנאמנות למדינת ישראל היא תכונה שלילית ומגונה, במיוחד אצל אמנים. זו הנחה שמבוססת על דימוי רומנטי של האמנות והאמן, אבל אני כלל לא מתווכח איתה, כי אין צורך. בתיקון המוצע לחוק אין זכר למילה נאמנות, והיא לא שייכת לנושא וגם לא נדרשת מהאמן. אני תמה על שרת התרבות שהיא עצמה משתמשת בביטוי הזה.
את המאבק נגד החוק מוביל פורום מוסדות התרבות. גוף שבראשו איתמר גורביץ', המאגד את מנהלי ויושבי הראש של המוסדות התרבותיים: התיאטרונים, להקות המחול, ארגוני הציירים, ארגוני הסופרים ועוד. אני מכיר היטב את הפורום, השתתפתי בישיבות שלו ובמאבקים. אני מעריך במיוחד את המאבק של פורום מוסדות התרבות להגדיל את תקציב התרבות של ישראל עד שיהיה אחוז אחד מתקציב המדינה. כן, עד היום מדינת ישראל מעניקה 0.18 אחוז בלבד לתמיכה בתרבות. צריך לומר שהמאבק של מוסדות התרבות להעלאת התקציב הוא מול שר האוצר משה כחלון. שרת התרבות מירי רגב היא לצד האמנים.
ביום חמישי האחרון העביר פורום מוסדות התרבות עוד הודעה לארגוני האמנים, ובה הוא טוען: "חברים יקרים, המאבק שלנו הוא לא פוליטי. כל אחד מאיתנו, ולא משנה מה דעותיו הפוליטיות, חשוב שיחתום על קריאה זו כדי למנוע את אישור הצעת החוק נאמנות בתרבות. מדובר בהצעת חוק שרוצה להשתיק את האזרחים ואותנו האמנים". נו, ברור שהמאבק פוליטי. אין דבר כזה בעברית "מאבק לחופש הביטוי מימין", יש רק מאבק לחופש הביטוי משמאל.
אני מעריך מאוד את איתמר גורביץ', ותפקידו אכן לנהל מאבק על נושא שפורום מוסדות התרבות החליט עליו. אני גם מרגיש לא בנוח לחלוק על חברים, אבל אני נצמד להנחיה שלפיה אסור לחשוש לכתוב או "להשתיק את האזרחים, ואותנו האמנים". דני וייס גולל באתר של פורום מוסדות התרבות סיפור מהתקופה שבה הוא היה מנכ"ל תיאטרון החאן בירושלים. זו אמורה להיות דוגמה לזוועה הנכונה לעם ישראל, אם יתקבל החוק. הוא מספר שלפני כמה שנים עלתה בתיאטרון החאן הצגה שתיארה את היחסים בין מיכאל קובנר הצייר לבין אביו, המשורר והפרטיזן ניצול השואה, אבא קובנר. כותב דני וייס: “באחד הרגעים הדרמטיים בהצגה מספר הבן לאביו על אירוע קשה שהתרחש בעת שירותו הצבאי, ובשיאו של הוויכוח שפורץ ביניהם שואל הבן את אביו איך, כמי ששרד את זוועות הנאצים, הוא יכול להצדיק התנהגות כזו של חיילים. בתגובה מבקש ממנו האב לעזוב את ביתו, והקשר ביניהם נותק לשנים רבות”.
לדברי וייס, בעקבות כך שלח אזרח מסוים תלונות למשרד התרבות ולעיריית ירושלים, בטענה שתיאטרון החאן מעלה הצגה המשווה בין חיילי צה”ל לנאצים, ודרש להפסיק את התמיכה הממשלתית והעירונית בתיאטרון. כדברי דני וייס, היחס לתלונה הזו היה ש”העניין כולו הושלך לפח ונשכח”. אבא קובנר התגדל בעיניי עוד בעקבות הסיפור הזה. איזה איש. צריך לזכור שהוא אמן גדול יותר מאמנים רבים של היום. אבל יש צרה לאמנים: לפי וייס, אותו אזרח לא מפסיק לנצל את חירות הדיבור, למרות שזורקים את דבריו לפח, וכדברי וייס, הוא “ממשיך ומפגיז את משרד התרבות בעשרות תלונות דומות”.
החשש של האמנים המתנגדים לחוק הוא שתלונות כאלה לא ייזרקו עוד לפח, ואם יימצאו צודקות, עלולים לשלול בעקבותיהן תמיכה כספית באותה יצירה. שימו לב: לא לאסור אותה. לא להשתיק. אפשר להעלות אפילו מופע שירי אהבה למחבלים שרוצחים יהודים. היצירה לא תושתק, אולי אפילו תזכה ליותר קהל ויותר פרסום, וחשוב מכך אמנותית - ליותר דיונים בה. היא רק לא תמומן מכספי הציבור. אמנים יכולים ליצור גם ללא מימון, לדעתי זה יוצר אפילו מתח אמנותי בריא. מצד שני, מי שניסה לקבל מימון יודע שהקושי העיקרי הוא לא המסרים, אלא מה שקרוי התבחינים - המכשולים הביורוקרטיים להשגת מימון ממשלתי כל כך מתישים, שאם יש משהו שעל ההקלה בו ראוי להילחם - זה הדבר.
מירי רגב מושכת אש. לא תמיד אפשר להגן על עמדותיה. מחרידים דבריה שבני גנץ אמר “צאו לקטוף כלניות”, ובשל כך דניאל טרגרמן, הילד הקטן בן ה־4, נהרג. כאן הייתי מפעיל במצפון נקי הגבלות על חופש הביטוי שלה, ואיתי גם כל אמני ישראל. אבל מצד שני זכותה, בעצם חובתה, להיאבק על חוק שבסך הכל מעביר את הסמכות לדון בתלונות הציבור ביחס למסרי הסתה ביצירות אמנות, ממשרד האוצר (שאינו צד בסוגיה זו), גם למשרד התרבות.