ישראל שרויה כיום במשבר חוקתי שלא היה כדוגמתו. הדרך שבה ייפתר המשבר תקבע אם המדינה תמשיך להיות דמוקרטיה, או שמא נגזר עלינו להימשל על ידי יועצים משפטיים ושופטים בלתי נבחרים.
עומק המשבר ומשמעותו נחשפו לעיני כל ביום שלישי בדיון בוועדת הכלכלה של הכנסת. לאחר שבחודש שעבר עו"ד דינה זילבר, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, הופיעה בדיון של ועדת החינוך של הכנסת כנציגה של משרד המשפטים והביעה דעה נחרצת נגד עמדת המשרד בעניין הצעת חוק הנאמנות בתרבות, אסרה עליה שרת המשפטים איילת שקד להופיע שוב בכנסת כנציגת משרד המשפטים. בתגובה, פסל היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט את עמדת השרה, וזאת בלי לבסס את מעשיו בחוק.
השבוע זימן יו"ר ועדת הכלכלה ח"כ איתן כבל את זילבר לדיון בוועדת הכלכלה בנושא משק החלב, כנציגה של היועץ המשפטי הכפוף לשרת המשפטים. הוא עשה זאת אף שידע כי שקד אסרה עליה להופיע בכנסת.
ההוראות של החוק בעניין ההופעות של זילבר ברורות. סעיף 21 (ב) של חוק יסוד "הכנסת" קובע שלוועדות הכנסת יש סמכות "לזמן נושא משרה או ממלא תפקיד בשירות המדינה (...), ואולם רשאי השר הממונה (...) להודיע לוועדה כי הוא עצמו יופיע במקום מי שזומן".
תקנון הכנסת מבהיר את אופן ביצוע הוראת חוק היסוד מעל לכל ספק. על פי סעיף 123 (א) של תקנון הכנסת, "זימון לוועדה לגבי עובד, נושא משרה או ממלא תפקיד בשירות המדינה ייעשה באמצעות השר הנוגע בדבר או בידיעתו". על כן כאשר כבל זימן את זילבר, הוא ידע שהזימון חייב לעבור דרך שקד, ולשרת המשפטים הסמכות למנוע את השתתפותה בוועדה באמצעות הופעה אישית שלה בפניה.
ואכן, על מנת לוודא שזילבר לא תופיע בפני הוועדה, החליטה שקד לבוא בעצמה. בדבריה הבהירה כי ההחלטה נובעת משיקול מהותי: כשרה הממונה היא פועלת לוודא שהוראותיה הניתנות במסגרת החוק ליועץ המשפטי, הכפוף לה על פי חוק, יקוימו לפנים משורת הדין.
על פניו המצב ברור. שקד הפעילה את סמכותה בהתאם לחוק יסוד "הכנסת" ולתקנון הכנסת. ומה עשה מנדלבליט? הוא שלח את זילבר לדיון תוך הפרה לכאורה של חוק יסוד "הכנסת" ותקנון הכנסת. "אני איש מקצוע, אינני פוליטיקאי", הסביר מנדלבליט את החלטתו הבלתי חוקית לכאורה. "יש לי תפקיד, לנהל את מוסד הייעוץ המשפטי לממשלה. וכשאני צריך לשלוח מישהו לכנסת, זה על דעתי. מבחינתי זילבר תמשיך להופיע בכנסת". אי אפשר לתאר את התנהגותו של מנדלבליט - המתיימר לפעול רק מתוך שיקולים מקצועיים - כמשהו זולת שערורייה חוקתית.
תארו לעצמכם שגנרל אמריקאי היה מגיע לוועדת הקונגרס ומטיל ביקורת חריפה על מדיניות הממשל. אם דבר כזה היה קורה, הנשיא היה כותב לו מכתב נזיפה ולכל הפחות אוסר עליו להופיע בפני הקונגרס. עכשיו תארו לעצמכם כי הרמטכ"ל אומר לאותו גנרל לצפצף על הנשיא ולהמשיך להופיע בפני הקונגרס "כאיש מקצוע" ולבקר בחריפות את מדיניות הנשיא. ולא זו אף זו, האירועים הללו מתרחשים בזמן שהצבא האמריקאי תופס לעצמו את הסמכות לקבוע כיצד ואיפה להציב כוחות צבא, תוך התעלמות מהוראות הנשיא המכהן כמפקד העליון של הצבא, כי הוא איש "פוליטי" והם "אנשי מקצוע". זה בערך מה שקורה כאן ועכשיו עם מנדלבליט והכפופים לו מול השרים.
מדי שבוע אנו עדים לעוד ועוד מקרים שבהם מנדלבליט והכפופים לו, כמו גם היועצים המשפטיים של משרדי הממשלה, מצפצפים על החוק ועל הממשלה הממונה עליהם.
למשל, חוק שירות המדינה קובע כי אסור לעובדי המדינה להתנגד בפומבי להצעות חוק ממשלתיות. מנדלבליט ואנשיו מצפצפים עליו. כאשר ח"כ אמיר אוחנה הגיש את הצעת חוק היועצים המשפטיים, שנועד לאפשר לשר הממונה לבחור את היועץ המשפטי של משרדו, או לכל הפחות להיות מעורב יותר בבחירתו - לא רק שהיועמ"ש הודיע כי הוא מתנגד להצעת החוק, הוא אף השתתף בהפגנה פוליטית נגד הצעת החוק. רוח המפקד נפוצה כאשר 22 יועצים משפטיים של משרדי ממשלה שיגרו מכתב למנדלבליט והפצירו בו ש"ינקוט את כל הפעולות הנדרשות על מנת שההצעה לא תקודם".
איך הוא מעז
איך מנדלבליט, זילבר וחבריהם מעיזים להפר חוקים, לרבות חוקי יסוד, ללא היסוס ותוך תפיסת עוד ועוד סמכויות מנבחרי ציבור? איך מנדלבליט מרגיש בנוח לקבוע נורמות על־חוקיות כמו קביעתו כי לו הסמכות הבלעדית לקבוע אם לשרי ממשלה מגיע להיות מיוצגים בפני בג"ץ, וקביעתו כי כל חוות הדעת שלו ושל אנשיו מחייבות את שרי הממשלה כאילו היו חוקי הכנסת? מניין להם האמונה כי הם מעל נבחרי הציבור ומעל החוק עצמו?
שלושה גורמים עיקריים הביאו למצב הנוכחי שלפיו היועמ"ש מוכן להפר חוקי יסוד, כחלק ממגמה הולכת ומתגברת לערער על סמכות הממשלה למשול, תוך ריקון הבחירות הכלליות מכל משמעות מעשית.
הגורם הראשון למצב הנוכחי הוא חברי הכנסת מהאופוזיציה. ח"כ כבל ידע כי שקד פועלת לפי דין, ובכל זאת זימן את זילבר לוועדה. למה? ובכן, חברי הכנסת מהשמאל מבינים כי עקב כישלונות המחנה שלהם בתחום הביטחון ובכלל, הציבור אינו מוכן לאפשר להם להרכיב ממשלה. על כן השמאל הפוליטי מוכן לבטל את ערך הבחירות ולהעצים את כוחותיהם של אלה המכונים "שומרי סף", מתוך הבנה שמרביתם נמנים עם המחנה הפוליטי־אידיאולוגי שלו.
עכשיו התפקיד של שומרי הסף הוא לבטל את הדמוקרטיה, פשוטו כמשמעו. הם אנשים בלתי נבחרים שממנים את עצמם לשמש חוצץ בין הבוחרים לבין הנבחרים, וזאת כדי למנוע מנבחרי העם למשול כמצוות המצביעים. כאשר היועץ המשפטי מבטל הצעות חוק, מינויים למשרות בכירות והחלטות מהותיות של שרים, וכאשר היועץ המשפטי מונע משרים ייצוג משפטי בפני בג"ץ ואף מפר חוקי יסוד כדי להתכחש לסמכותיות של הדרג הנבחר - אין דמוקרטיה, כי לנבחרי העם אין יכולת למשול.
הגורם השני שבגללו מנדלבליט ואנשיו מרגישים בנוח כשהם מפירים חוקים הוא בג"ץ. מוסד היועץ המשפטי עובד כגוף מקביל לבג"ץ. בג"ץ מבטל חוקים ומדיניות ממשלתית. מנדלבליט פועל למנוע מחוקים לעבור וממדיניות להתקבל מראש. וכאשר הוא נכשל, הוא מופיע בפני בג"ץ ואומר לשופטים למנוע מהממשלה למשול. מנדלבליט מעצים את בג"ץ, ובג"ץ מעצים אותו.
הסיבה השלישית שבזכותה מנדלבליט יכול לפעול כשאין שום מגבלות לכוחו, היא הסמכות הבלעדית שלו להגיש כתבי אישום. כולם בסופו של דבר כפופים לו. הוא יכול להגיש כתב אישום נגד כל אחד - מראש הממשלה בנימין נתניהו ועד לפלוני אלמוני. ונתניהו? הוא לא יכול לפטר יועץ משפטי שמפר חוקי יסוד, משום שיטענו כי הוא עושה זאת בשל כתבי האישום שמנדלבליט עשוי להגיש נגדו. כל עוד אין מפרידים בין תפקיד היועמ"ש לתפקיד ראש התביעה הכללית של מדינת ישראל, אף אחד לא יוכל לחייב את היועץ המשפטי לפעול לפי חוק. אף אחד לא יוכל להגביל את כוחו.
ביום שלישי נחשפה האמת הקשה: אנחנו במשבר חוקתי שאין חמור ממנו. או שנחזק את נבחרי הציבור ונישאר דמוקרטיה, או שנמשיך לאפשר ליועץ המשפטי לפעול ללא מגבלות - ונהפוך לפרקליטטיה, שבה אין משמעות לבחירות.