מתחת לאף של חרירי: כשאין ריבון בשטח, אפשר גם לחפור מנהרות התקפיות
לבנון נחשבה בעבר למדינה שעשויה לחתום על הסכם שלום עם ישראל, אבל היום נשקף משטחה האיום הגדול ביותר עלינו, בחזית ובעורף, כאשר היא נחלקת לשניים
יוסי אחימאירסעד אל חרירי ראש ממשלת לבנון
בשנות ה־50 וה־60 למאה הקודמת רווחה בין המזרחנים שלנו האמרה “איננו יודעים מי תהיה המדינה הראשונה שתחתום הסכם שלום, אבל אנו יודעים מי תהיה השנייה”. זוהי לבנון הקטנה, מדינה מפוצלת ושסועה בין מוסלמים לנוצרים, בין שיעים לסונים, בין דרום לצפון, בין מערב למזרח. אומנם היא הייתה בית היוצר ללאומיות הערבית המתעוררת בראשית המאה ה־20, אבל חיפשה לרוב את השקט והשלווה, את החיים הטובים.
עם השנים אמרה מזרחנית הזויה זו נתבדתה לחלוטין. לא רק שהמדינה השנייה שכרתה עמנו הסכם שלום הייתה ממלכת ירדן, אלא שמלבנון – שנחשבה למדינה מתונה יחסית – נשקף כיום האיום הגדול ביותר על אזרחי ישראל, אלה שבחזית ואלה שבעורף.
כדאי עם זאת להזכיר הסכם שנחתם במאי 1983 בין ישראל לבין “ממשלת הרפובליקה של לבנון” והחזיק מעמד פחות משנה. מעבר למילים היפות על מחויבות לשמירת הגבול וכיבוד הטריטוריה של כל צד, עוסק ההסכם ב“התחייבות הדדית למניעת פעילויות טרור משטחה של כל מדינה, או סיוע דרך צד שלישי לפגיעה בה”. אוי, האיזון הקדוש.
לבנון החלושה היא שביטלה את ההסכם, בלחץ גורמי טרור ומדינות ערב. זה 40־30 שנה ישראל נאלצת שוב ושוב “לטייל” בתחומי דרום לבנון, להקיז שם את דם חייליה, לשלוט תקופות ארוכות, לסירוגין, בחבלי שטח שבין גבולנו הצפוני לבין פאתי ביירות, כדי להבטיח את שלום הגליל. לבנון, שלא כיו”ש, איננה מבחינתנו חבלי מולדת, אין לישראל שום תביעה אידיאולוגית עליה, אבל דווקא בגלל חולשתה האיום הנשקף ממנה מתעצם ומחייב מענה מצדנו.
הריסת מנהרות חיזבאללה במבצע "מגן צפוני". צילום: דובר צה"ל
ברבות השנים יצאו משטח לבנון חוליות מחבלים שיעים להניח מארבים לכוחותינו ולרצוח את מתיישבינו. היו חדירות מן הים, פלשו גלשנים, שוגרו טילים. מאז 1982 אנחנו מתמודדים ברציפות עם האיומים מגבול לבנון. ב”רזומה” הצבאי שלנו רשומות שתי “מלחמות לבנון”, כאשר פעולותינו מנחילות לנו שקט זמני, אך אינן שמות קץ אחת ולתמיד לרעה מצפון. יתר על כן, במו ידינו החרפנו את המצב – הן בנסיגה החד־צדדית בשנת 2000 והן בהפקרת לוחמי צד”ל.
כיום נחלקת לבנון לשניים: הדרום שעליו חולש חיזבאללה, והצפון ששולטת בו הממשלה בביירות. הממשלה מתיימרת להיות הריבון על כל השטח, אך למעשה השפעתה על המתרחש מתחת לאפה אפסית. ארגון טרור שיעי, שהתעצם מאוד ורכש נשק מתקדם וניסיון צבאי, מאז “ברח” צה”ל בהוראת אהוד ברק, עושה בדרום כבשלו, ממרר את חיי התושבים ומנסה שוב ושוב להתנכל לישראל.
את אוזלת ידה של ממשלת לבנון משקפת תוקפנות המנהרות, שצה”ל חשף בשבוע שעבר. מלבד עשרות אלפי טילים המחכים ליום פקודה, חיזבאללה, כחמאס ברצועה, משקיע גם בבניית מנהרות תקיפה. המטרה: השגת תמונת ניצחון, רצח יהודים, חטיפת חיילים ואולי כיבוש יישוב ישראלי.
בדיחה אחת גדולה
במצב האבסורדי שנחשף, הקולות שנשמעים מביירות מעוררים גיחוך. לא עוד מנת הסתה של ראש ארגון הטרור שמסתתר כחפרפרת בבונקר שלו, אלא קול החולשה של מי שמתיימר להיות ראש ממשלה המהוגן והריבון על כל לבנון. זהו סעד אל־חרירי, שמיהר להודיע כי “ממשלת לבנון מחויבת לחלוטין להחלטה 1701 ולשיתוף הפעולה והתיאום בין הרשויות במדינה לבין כוחות החירום הבינלאומיים. צבא לבנון הוא המוסמך להבטיח את שלום הגבולות, והממשלה דבקה בשמירה על ריבונותה ושלום גבולותיה”.
הממשלה בביירות היא בדיחה אחת גדולה. אפילו את החלטה 1701, שקיבל האו”ם לאחר מלחמת לבנון השנייה ואשר אוסרת על הכנסת כלי נשק לדרום לבנון, היא אינה מסוגלת ליישם אלא בהבל פה. מעלימה עין מההפרה הבוטה של כל חוק וסדר. ועדיין, מבחינת ישראל היא הנושאת באחריות לכל פעילות הטרור בכפרים השלווים בדרום.
היא תישא באחריות אם וכאשר צה”ל לא יעסוק רק בחשיפת מנהרות הנחפרות לשטחנו, אלא יעבור בלית ברירה להתקפה מכרעת כדי לחסל את מדינת חיזבאללה, שלוחתה של איראן. כאשר זה יקרה, גם אל־חרירי (אם ישרוד עד אז ולא יחוסל כמו אביו בידי יריביו מבית) ינשום לרווחה. אז אולי תהיה לבנון המדינה הערבית השלישית שתיאות לחתום עמנו על הסכם שלום, אינשאללה.
