מאחר שכבר שנים רבות הכימיה משכיבה אותי לישון מדי יום, אינני חולם. אחת מתופעות הלוואי המרכזיות של כדורי השינה שאותם אני בולע באדיקות, היא דיכוי ה־R.E.M, שלב החלומות בשינה. 
 
אז ככה שבניגוד למרטין לותר קינג, אין לי חלום, ושלא כמו אהוד בנאי, בחלומי לא חזרתי לבית הספר התיכון. זהו מחיר הפרעות השינה שלי - השינה המשעממת. חסרת יצירתיות. שינה בנאלית. בניגוד למרבית בני האנוש, שבין ההירדמות להתעוררות חוגגים במסיבת מחזור עלילתית בהפקתו של חוש הזיכרון והתת־מודע, אני לוקח שניים־שלושה כדורים, הולך לישון וקם כשבאמצע כלום, חושך מוחלט, דממה, פסק זמן מוחלט.
 
אחת הטענות הידועות והנפוצות היא שהחלומות שלנו הם בעצם מעין שחזור או סוג של עיבוד של היום שעברנו, עיכול האירועים במערכת הגריסה של התת־מודע, אלא שאני מוכרח להודות שגם ככה בשנים האחרונות חיי כל כך לא מעניינים, שתהיה זו העלבה כלפי התת־מודע שלי לעכל חומרים משמימים.

תארו לכם אותי, אדם שמתעורר, אוכל ״מנה חמה״ (קוסקוס עם ירקות או אטריות מוקרמות), מרים טלפון לרואת החשבון, מפעיל מכונת כביסה, הולך הלוך ושוב במסדרון, מנסה להבין מה עליו לעשות היום, מה הוא שכח, מתיישב מול המחשב, בוהה במסך, המסך בוהה בו חזרה, מנסה לכתוב מילה או שתיים, כותב מילה וחצי, מוחק, בוהה, וחוזר חלילה. קחו את השתלשלות האירועים הזו, שחוזרת על עצמה מדי יום בשמונה השנים האחרונות, ונסו ליצור מזה איזה חלום ראוי. התוצאה תהיה לא יותר מחלום אומלל בסגנון הקולנוע של עמוס גיתאי: סצינות אפורות, ארוכות, יבשות, שלא קורה בהן ממש כלום מהותי. כמו שנאמר "כשכדורי השינה רועמים, המוזות שותקות", וטוב שכך.
 

ואני נושם את החיים האלו בלי לחלום. אין לי מחברת שבה אני כותב את שחלמתי דבר ראשון על הבוקר (תתפלאו כמה אנשים אני מכיר שמקפידים על המנהג המגונה הזה). אין לי תיאוריות אפוקליפטיות או תחזיות משונות בעקבות איזה חלום שחלמתי על סוסים - סימן ידוע ל... ובעיקר אין לי משמעויות נסתרות או מיסטיות בשנתי. אני לא חולם, אני נוחר. ובקול רם. כמו שפרידריך ניטשה ניסח את זה עוד במאה ה־19: "אנו משקיעים מאמץ אומנותי גדול מדי בחלומותינו, וכתוצאה מכך חיי הערות שלנו הם לעתים קרובות דלים".

מה היית עושה במקומי? מרטין לותר קינג. צילום מסך

 
***
מאז שנולדתי סבלתי מהפרעות שינה של סהרוריות (somnambulism) ומסיוטי לילה (sleep terror disorder). הורי מספרים שהייתי נוהג לבכות, לצרוח ולהזיע מתוך שינה. ולעתים גם הייתי מקצין את הסימפטומים ויוצא לסיור סהרורי ברחבי הבית - תוך מלמול שטויות חסרות קשר (לא שבזמן שאני בהכרה אני ממלמל דברים כאלו ברורים, הגיוניים ובעלי קשר לוגי).
 
מטבע הדברים אינני זוכר את עצמי בתוך אחת מהסיטואציות הלילות האלו. ידוע שגיבור ההפרעה איננו זוכר דבר ממעשיו החריגים, אבל דבר אחד אני כן זוכר, וזהו סיוט ספציפי שהולך איתי שנים על גבי שנים וגורם לי להתעורר מזיע ומבוהל.
 
בחלום הבלהות הזה אני שוב ילד בן 3, בלונדיני ומתולתל, בקיבוץ ילדותי - דביר, בדרום הארץ. זהו לילה, חשוך בחוץ, ואני בורח, אחוז אימה, ממה שנראה כמו מפלצת־זאב סטייל האחים גרים. אני רץ בכל כוחי, חוצה את מדשאת חדר האוכל, מגרש המשחקים שמאחורי חדר הילדים, ופתאום אני מבחין במין בור באדמה שיכול לשמש לי כמקלט מפני מפלצת הזאב. תכף ומיד אני נכנס לבור - שם אני מגלה את שני הורי המאמצים ואת אמי ואבי הביולוגיים אשר עטים עלי בחיבוקים ובנשיקות. כל אחד מהם מנסה להפגין יותר אהבה והגנה, ובמהרה זה הופך לזירת קרב על "ההורות", על התואר ״ההורה המצטיין״.
 
בכל הזמן הזה אני שומע מלמעלה את נהמותיו המרושעות של הזאב - ואילו למטה, בבור, מסביבי, המצב לא פחות קשה: התחרות על הזכות להיות ההורה המוביל והמגן הופכת למהומה שכוללת קללות, גידופים, צרחות ואיומים בין הנוכחים (הורי המאמצים והורי הביולוגיים). המצב לא נותן לי מנוח. אני תקוע בין מה שנראה כמו הגרסה הדיינית למשפט שלמה, ואני מחליט כי עדיף לי לצאת החוצה ולהתמודד עם הזאב, שאומנם ינעץ בי את שיניו החדות ויגרום לי לכאבים אדירים, אבל יהיו אלו כאבים פיזיים בלבד - שהם כאין וכאפס לעומת הסבל הנפשי שנגרם לי בתוך הבור. אז אני מתחיל לטפס במעלה הבור ו... כאן אני תמיד מקיץ בבהלה אל המציאות - שלפתע נראית לי כאופטימית מתמיד.
 
אז למה בכלל להיכנס לכל זה מראש, כשיש כדורי שינה? שניים־שלושה כדורים ואתה נרדם באופן הנקי ביותר, ללא הפרעות וללא בורות וזאבים.