הדיון על גילוי המנהרות שהתקיים השבוע במועצת הביטחון לא היה בעל משמעות מעשית ולא הניב שום מהלך פרקטי שיורגש בשטח. מעצבן, מרגיז, אבל לא נורא. זה היה צפוי. לעובדה שהצעת ההחלטה האמריקאית לגנות את חמאס נכשלה ולא אושרה במליאת עצרת האו"ם לא הייתה ואין השלכה מהותית.
העוינות ההצהרתית לישראל בקרב הרוב הגדול של הארצות החברות באו"ם מקבלת במועצת הביטחון אישור רשמי, ולהחלטות העצרת יש רק פירוש הצהרתי. החלטת המליאה מקבלת במקרה הטוב כמה דקות של חשיפה תקשורתית, ואחר כך מעלה אבק על מדפי מזכירות הארגון.
אי־אישורה של היוזמה האמריקאית לגינוי חמאס לא היה כישלון ובוודאי שלא תבוסה. גם אם היוזמה הייתה מתקבלת, היא לא הייתה משנה דבר בשטח. מה שקרה הוא שהשגרירה ניקי היילי שגתה בשיקוליה לגבי היקף התמיכה הצפויה ביוזמה ופעלה בביטחון עצמי מופרז. שגריר ישראל באו"ם דני דנון חטא ביהירות, בקוצר ראות ובאי־הבנת הלכי הרוח בזירה שבה הוא אמור לפעול. לשגרירה היילי, הפורשת בסוף החודש מכהונתה בארגון העולמי, הייתה המעידה חריגה. לדני דנון זה התאים. זו הייתה עוד הוכחה לאי־התאמתו לתפקיד בניו יורק.
טראמפ כבר הודיע על המחליפה של היילי: הת'ר נאוארט, דוברת מחלקת המדינה. השגריר דנון צפוי לעזוב את תפקידו בפברואר. שינויים אלה בראשות שתי המשלחות הידידותיות והמתואמות הם הזדמנות לעשות מהלך רציני ומשמעותי לשינוי מעמדה של ישראל בקהילה הבינלאומית: הפיכתה של ישראל לאחת מעשר החברות הבלתי קבועות במועצת הביטחון.
מחדל היסטורי
לפני שנים אחדות היעד הזה היה ניתן להשגה, אבל הוא הוזנח וננטש ביודעין על ידי שרי החוץ של ישראל וכלל לא הופיע בסדר העדיפויות של מי שכיהנו בשנים האחרונות כנציגי ישראל באו"ם. מדובר במחדל בסדר גודל היסטורי.
ישראל היא היחידה מבין המדינות החברות באו"ם שלא כיהנה מעולם במועצת הביטחון. לוב תחת שלטונו של מועמר קדאפי; סוריה בשלטון העריץ בשאר אסד; איראן עם משטר דתי פנאטי ותומך בטרור; לבנון עם ממשלה שחיזבאללה חבר בה - ארצות אלו כיהנו כחברות במועצת הביטחון, וכשהגיע תורן גם שימשו במשך חודש שלם כיושבי ראש המועצה. רק לא ישראל.
חברות בלתי קבועה במועצה ניתנת למדינה לפי שייכותה האזורית. כל גוש מדינות מציג מדי שנתיים את המועמדת שלו לחברות במועצת הביטחון. אלא שרק בשנת 2000 השיגה ישראל מעמד של שייכות וזהות אזורית.
בעקבות מאמצים מיוחדים של סילבן שלום, שכיהן אז כשר החוץ, צורפה ישראל כחברה בקבוצת "המדינות המערביות והאחרות" (weog), שבה מיוצגות 29 מדינות, בהן קנדה, אוסטרליה, גרמניה, בריטניה ובלגיה. ב־2004 הפכה החברות הבלתי קבועה של ישראל בקבוצה לקבועה, ומבחינה מעשית פירוש הדבר שישראל זכאית למושב כחברה בלתי קבועה במועצת הביטחון.
הודעה חריגה
השגרירים המובילים והמשפיעים בקבוצה הבטיחו לישראל שבשנת 2018 היא תוצג כמועמדת למושב במועצה מטעם הקבוצה, אך לפני חודשים אחדים פרסמה משלחת ישראל באו"ם הודעה מיוחדת לעיתונות שבה נטען כי "בעקבות התייעצויות עם מעצמות" הוחלט לא לפעול להשגת המועמדות המובטחת במועצת הביטחון.
זו הייתה הודעה חריגה, בין היתר בשל העובדה שנעדרה ממנה חתימתו של השגריר דנון. הייתה לו סיבה טובה להעלים את שמו מהודעה כזאת. יותר מאחרים הוא היה מודע להיקף המחדל והביזיון של אי־יישומה של ההבטחה להעניק סוף־סוף לישראל אחרי 70 שנות חברות באו"ם מושב בגוף היוקרתי של הארגון העולמי.
אין צורך להיות מומחה כדי להבין מה גרם לנסיגת הארצות המערביות המרכזיות מהבטחתן להציג את ישראל כמועמדת שלהן למושב במועצת הביטחון ב־2018. מדובר בקבוצה שבה חברות מעצמות ומדינות מערביות הידועות כידידותיות לישראל, אבל הן שוללות את מדיניותה מול הרשות הפלסטינית וקובלות על חוסר הידברות בין הצדדים. הן מתקשות להשלים עם היעדר כל יוזמת שלום וסימן לתזוזה כלשהי בכיוון פתרון מדיני לסכסוך. והן מתנגדות באופן תקיף להתנחלויות.
ועדיין, אלו ארצות שאינן פוטרות את הרשות הפלסטינית מאחריות לקיפאון המתמשך. ארצות החברות בקבוצת המערביות והאחרות הצביעו בעד הצעת ההחלטה האמריקאית לגינוי חמאס. עבורן היה זה טבעי ומובן לגנות ירי של טילים נגד אזרחי ישראל. אבל ישראל נתפסת אצלן כמעצמה אזורית, כמדינה דמוקרטית ומפותחת. לכן לטענתן אשמת הקיפאון וחוסר המעש בקידום פתרון מדיני מוטלת בחלקה הגדול על ישראל. עם תחושות כאלה איך אפשר לצפות שהן תתאמצנה להעניק לישראל שנתיים של חברות במועצת הביטחון? מושב של ישראל במועצה יכול היה לשדרג באחת את מעמדה באו"ם ולסתום פיות של מקטרגים.