לפני כ־14 שנה, ב־16 בפברואר 2005, נערכה בכנסת ההצבעה המכרעת על יישום חוק ההתנתקות. כזכור, הוביל אריאל שרון, ראש הממשלה ויו"ר הליכוד, תוכנית לנסיגה מחבל עזה וצפון השומרון, גירוש התושבים והרס 25 יישובים פורחים. החוק התקבל ברוב של 59 תומכים נגד 40 מתנגדים וחמישה נמנעים. סיעת הליכוד התפצלה בהצבעה ההיא. 17 מחברי הכנסת של מפלגת השלטון התנגדו לחוק. שרון קרא לנאמנים הללו “המורדים". 
 
הייתי שם, ביום המר ההוא, ומאז חקוקים במוחי היטב כל אלה מ"המחנה הלאומי" שהרימו ידם על ארץ ישראל. שהצביעו בעד העקירה והגירוש. פוליטיקאים חלקלקים וצבועים, חסרי עמוד שדרה אידיאולוגי, שקיבלו מנדט מבוחריהם לשמור על ארץ ישראל - והוליכו אותם שולל. ובראשם אריאל שרון.
 
עברו הרבה שנים. רוב חברי הכנסת שכיהנו אז כבר אינם בכנסת, חלקם כבר אינם בין החיים. ולכן נפנה לרגע קט את הזרקור אל אלה ביניהם שעדיין פעילים בזירה הפוליטית. 19 חברי כנסת מהליכוד תמכו בחוק. רק ארבעה מהם משרתים היום בכנסת: ראש הממשלה בנימין נתניהו (“תמיד הייתי נגד ההתנתקות") והשרים צחי הנגבי וישראל כץ.

הרביעית היא ציפי לבני, היום אי שם בירכתי השמאל, ואם לא תמצא במהרה רפסודה פוליטית לשוט עליה לכנסת הבאה, לא תעבור את אחוז החסימה (בקריאה הראשונה גם יובל שטייניץ הצביע בעד). 17 חברי כנסת מהליכוד התנגדו לחוק. שישה מהם עודם בכנסת: יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, השרים גלעד ארדן, גילה גמליאל, חיים כץ, איוב קרא ומשה כחלון (היום בכולנו). וייזכר לטוב גם מי שהיה אז יו"ר הכנסת והיום הוא נשיא המדינה - רובי ריבלין.

ההתנתקות, 2005. צילום: רענן כהן
ההתנתקות, 2005. צילום: רענן כהן

 

ועוד נתון משעשע: שניים מאנשי הליכוד שהתנגדו לחוק אומנם כבר לא בכנסת, אבל בנם/ בתם שם: יחיאל חזן (בנו אורן) ודוד לוי (בתו אורלי לוי־אבקסיס). 
ובאשר למחנה השמאל שתמך בחוק (ורק הודות לתמיכתו בוצעה ההתנתקות) אין אפשרות לטעות: הסטטיסטיקה מוכיחה כי “הנקמה הכתומה" פעלה היטב. מבין 19 חברי הכנסת של העבודה שתמכו בחוק, רק אחד מהם - איתן כבל - מכהן היום בכנסת. עמיר פרץ, תומך נוסף בהתנתקות, לא היה אז בעבודה. 11 חברי שינוי שתמכו בחוק נמחקו עם המפלגה. שישה חברי מרצ (אז קראו להם אחרת) שתמכו - אינם.
 
למה אני מלאה אתכם בסטטיסטיקה הכאובה הזאת? מפני שלפני ימים אחדים קבע בית הדין של הליכוד כי גלעד שרון, בנו של אריאל, מחולל ההתנתקות, לא יוכל להתמודד על מקום בכנסת מטעם הליכוד. שרון הבן ביקש “קיצור פז"מ" של 100 ימים כדי שיהיה זכאי להתמודד. נתניהו סירב לאשר לו זאת. 
 
אינני יודע אם החשבון ההיסטורי שהיה לו עם אריאל שרון עדיין פתוח בסעיף “טעון נקמה", או שלא ראה כל צורך ללכת נגד רצונם של רוב חברי המרכז. גלעד שרון עתר לבית הדין, וזה קבע שנתניהו פעל במסגרת סמכותו. “עברו הציבורי והפוליטי של המועמד, והיותו שותף פעיל לתכנונו ולעיצובו של אחד האסונות הגדולים שניחתו על ישראל במאה הֺ־21 הם שיקולים לגיטימיים שיושב הראש (נתניהו) מוסמך לשקול בבואו לקבל החלטה אם להסכים לבקשתו לקיצור תקופת ההכשרה", כך כתב חבר בית הדין עו"ד יצחק בם, וחתמו גם אב בית הדין עו"ד מיכאל קליינר ועו"ד רפי בוקר. יבואו על הברכה.

לא מעשה צדק שלם
 
בספרו “שרון - חייו של מנהיג", כותב גלעד שרון (עמודים 487־489) כיצד היה זה הוא שהעלה בפני אביו את רעיון “ההתנתקות החד־צדדית". הוא הגיש לאביו נייר עמדה ושכנע אותו. 
 
אחרי שגורשו המתיישבים והוחרבו בתיהם, בתי הכנסת נבזזו ונשרפו - פירק אריאל שרון גם את הליכוד, לקח שליש מחבריו (לצורך קבלת מימון) והקים עם פליטי העבודה את קדימה. אחר כך נפל למשכב והפך צמח. ואחריו היו אולמרט וציפי לבני. קדימה נמחקה כמו גוש קטיף. 
 
חמאס השתלט כצפוי על רצועת עזה והפך אותה לבסיס טרור ענק. ישראל מורתעת מהמחיר שיהיה עליה לשלם כדי למחוק את האסון שהמיטו עלינו בני משפחת שרון ותומכיהם, והנה מבקש גלעד הבן להיבחר מטעם הליכוד. בית הדין של המפלגה עשה מעשה צדק היסטורי כשדחה את ערעורו. צדק - אך עדיין לא מעשה צדק שלם. בנימין נתניהו תמך בהתנתקות ועדיין לא שילם מחיר פוליטי על מעשהו זה. אבל בספרי ההיסטוריה חקוקה גם אחריותו שלו לאסון.