המרק האחרון

אנחנו כבר לא צעירים, אז שלא יהיה חשוף מדי, בסדר?", שאלתי חרישית את המוכרת בחנות לבני הנשים בקניון. היא הביטה בי כמה שניות יותר מדי, לרגע תהיתי אם שמעה אותי או שאצטרך לחזור על עצמי. למזלי, התעשתה ופנתה שמאלה. "בואי אחרי", ביקשה ופניה חתומים. "בייבי דול או משהו נועז יותר?", טמנה את ידיה בין הקופסאות ולא הביטה בי. "בייבי דול יהיה בסדר, אם יש בשחור, אשמח".

עמדתי מאחוריה כמו תלמידת תיכון שעושה משהו אסור, שוברת מוסכמות ובוגדת בערכי הוריה. בזמן שחיפשה בין המידות הבטתי החוצה, אל עוברי האורח בקניון, פחדתי שאחד מהם יזהה אותי, משפחה, חברות או אחת מהנשים שעובדות איתי בעירייה. "הנה", הגישה לי קופסה, "זה בייבידול לא חשוף במיוחד, סאטן שחור עם רקמה אדומה עליו, הוא קצת יקר, אבל באמת איכותי".

המוכרת הביטה בי. מצד אחד ציפיתי שתפתח את הקופסה ותיתן לי להחליט בעצמי אם הוא לטעמי או לא, מהצד השני עדינות או אדיבות לא היו באמת כוס התה שלה וכל שרציתי גם כך היה לעוף משם. "אני אקח אותו", אחזתי בקופסה והוצאתי את אחד מכרטיסי האשראי. "זה 320 שקל" נקבה וגיהצה, טרם אישרתי לה. ניחא, גם ככה הייתי מאשרת. אחר כך עברתי בחנות הסבונים, שם היה מוכר נשי כזה, אדיב וחייכן. על אחת מהאוזניים שלו ענד המון עגילים ועל אחת מידיו קעקועי תווים שלא באמת יוצרים מנגינה. "יפה שלי!", קרא לעברי, "במה אפשר לעזור לך?". חייכתי אליו וביקשתי מארז יפה של סבונים ואולי איזה קרם גוף בניחוח מרענן לכלה צעירה שחוגגת את מסיבת המקווה שלה היום.

"הו! יש לי מארז מהמם!", הוא טיפס על שרפרף והוריד מהמדף העליון סלסילה לבנה עטופה בצלופן שקוף ובתוכה המון קרמים, סבונים, ספוגים, קוצצים ומשחיזים למיניהם. "זה הפייבוריט של הכלות שלנו, אומנם קצת יקר, אבל שווה כל שקל".

ידעתי שלא אצטרך את כל זה, אפילו התכוונתי להגיד לו, אבל בדיוק כשלקחתי נשימה הוסיף "בינינו, יש שם כמה ריחות מטריפים שאף חתן לא יוכל לעמוד בפניהם, מניסיון", קרץ לי בגוזמה. "אני אקח את זה", כמעט ולחשתי, שוב, הלחץ של הרגע ושל המוכרים שנראה כאילו למדו לשווק עוד לפני שלמדו לינוק, עשה את שלו. "אני לא אורז לך את זה, זה כבר בצלופן, חבל להרוס", אמר ובו זמנית צעק לאחד העובדים בחנות הסבונים "אחחח, אם לא היית עובד שלי, היום הייתי נכנס איתך לחופה". צחקתי. הצחוק הראשון לאותו היום.

***

אחרי שנפרדתי מעוד 400 שקל, נכנסתי למעלית וירדתי אל החניון. את השקיות טמנתי בתא המטען של הפיג'ו האדומה שקנה לי בעלי ליום הולדת 55 (כי החליט שאני לובשת יותר מדי שחור וכל המכוניות שלי אפורות ואני כמעט ולא מתאפרת וזה הזמן לקצת צבע בחיים) והתיישבתי בכיסא הנהג. שלפתי את הנייד מכיסי והתקשרתי לאיגי, המטפלת הזוגית שלנו. היא ענתה מיד. אני לא יודעת אם העובדה שהשעה הייתה שתיים בצהריים הותירה אותה זמינה לי או שלא בדיוק סבלה מריבוי לקוחות. "היי איגי, זו אלונה, קניתי כל מה שביקשת". איגי שמחה, שאלה אם יש אלכוהול בבית, אם כבר בחרתי פלייליסט ודרשה שלא אשכח לכבות את הסלולרי לפני ולהודיע לילדים שהיום אין ביקורים, גם לא של הנכד הקטן בן השנה. סימנתי לה וי על הכל ורגע לפני שניתקנו שאלתי, "את בטוחה שזה יעזור?".

"את צריכה להיות בטוחה!", השיבה אלי את הכדור, "הלא ישבתם פה שניכם והוא אמר בלשון חדה וברורה שחסרה לו הפלפליות שמעולם לא הייתה לך, התשוקה, ההפתעות, הנועזות".

הנהנתי בראשי להסכמה אף על פי שלא ראתה זאת ואמרתי, "או–קיי, אני מקווה שהערב הזה יחזיר לנו משהו".

"נדבר על זה במפגש הבא, תשחררי! יהיה בסדר", ניסתה איגי להרגיע ונזכרתי שהמפגש הבא ייערך בעוד יומיים וגם עליו אצטרך לשלם 300 שקל, כי אני זו שביקשה את הטיפול הזוגי הזה.

כשהגעתי הביתה, זרקתי את השקיות על הספה ושקעתי בשינה אל מול תוכנית בוקר המשודרת בצהריים. בחמש העיר אותי הסלולרי. "הלו?", עניתי. זה היה אדי, בעלי. "כתבת לי לבוא מוקדם הערב ורק עכשיו נתקלתי בהודעה שלך, קרה משהו?", שאל.

"לא, לא קרה כלום", אמרתי אפופת שינה.

"יש איזה אירוע ששכחתי ממנו?", התעניין. "לא, סתם חשבתי שנבלה לנו ערב נחמד יחד".

"או–קיי...", אמר בספק, "להביא משהו?".

"יש הכל", פסקתי, וכשניתק הלכתי להתקלח. מעולם לא הייתי שעירה במיוחד, ובכל זאת עברתי בסכין גילוח חדה על כל המקומות בגופי שלא פגשה כבר חודשים, לא רציתי שתישאר אפילו שערה אחת שתעיד על הזנחה. אחר כך, אל מול הראי, הסרתי את המגבת והבטתי בגופי. אומנם החזה כמעט ונכנע לכוח המשיכה, הבטן כבר לא מתוחה, אבל רגלַי, בחסות הגנים של אמי, עומדות, ארוכות ומוצקות.

קרעתי את הצלופן ושלפתי ממנו קרם גוף, השפרצתי על היד כמות לא פרופורציונלית ומרחתי לאט על גופי, כדי שייספג טוב. אחר כך סירקתי את שערי, השתמשתי בקצת מייק–אפ שכמעט ויבש, אחריו מרחתי שפתון אדום ופתחתי את הקופסה כדי לפגוש סוף–סוף את הבייבידול. כצפוי, הייתה בו הרבה פחות איכות ועוד יותר פחות בד ובכל זאת, לבשתי אותו. הבטתי על עצמי בראי, זו לא הייתי אני. רק לחשוב שעברתי כל כך הרבה סדנאות להעצמה נשית, כל כך הרבה פסטיבלים משחררים מכל מניירה ואפילו תפקדתי ארבע שנים כנציבת תקיפות מיניות בעירייה. ובכל זאת, הבגדים הללו, השפתון, קרם הגוף המוגזם, זו לא אני, איך נכנעתי לזה?

***

בשבע וחצי כבר דלקו כמה נרות. מארון העץ שלפתי תקליט שנסונים שהפטיפון סירב לנגן, אז הקלדתי את שם הזמר ביו–טיוב והגברתי. שפכתי בקבוק יין אדום לתוך דקנטר שקיבל אדי מאחיו היינן ליום ההולדת, והמתנתי. הוא לא איחר. למעשה, אחד הדברים שאני אוהבת בו זה הדייקנות. כשפתח את הדלת, פגש בי עומדת לצד השולחן, ברקע שיר שנהג לאהוב בתקופה שנהג לאהוב גם אותי, ועל הגז מתבשל מרק. הוא הביט בי, התקרב אלי, שלח את ידו הגדולה, ליטף את לחיי ופתאום, משום מקום ובלי הכנה, פרץ בצחוק. בלעתי רוק. "ממתי יש לך את הקומבינזון הזה?", שאל, "ומה כל השטיקים ברקע? זו איגי אמרה לך לעשות את זה? תאמיני לי, את משלמת אלפי שקלים למופרעת".

נדמתי והבטתי בו.

אדי הניח את תיק היד שלו וניגש אל הדקנטר, "לפחות נוכל להגיד שהשתמשנו בזה פעם אחת". הוא מזג יין לשני גביעים והגיש לי. "לחיים, אשתי", אמר וכוסו נקשה בכוסי. הרגשתי עירומה, חשופה ומגוחכת. אף שאני לא שתיינית כבירה, לגמתי את תכולת הכוס בשני שלוקים גדולים. "עשית מרק?", שאל, "אני אלך להתקלח ונאכל יחד?".

הנהנתי בראשי. "כמה זמן לא שמעתי את השיר הזה", אמר וכשהוא מתקדם לכיוון המקלחת, תפס מטאטא רזה ורקד איתו סלואו מגוחך. "כיף להיזכר", קבע ונכנס אל חדר האמבטיה.

כשפתח את ברז המים, מזגתי לעצמי עוד מהיין, התיישבתי על רצפת המטבח הקרה, כדי לא לחלל את שולחן העץ שקיבלנו מאבי, ובכיתי את נפשי לקול צלילי זרם המים והמנדולינות הצרפתיות.

כשפסקו המים מלזרום, עמדתי, מחיתי דמעותי ומזגתי שתי קערות מרק מהבילות אל צלחות חרס יפות. כשהתיישב אל השולחן ובירך "בתיאבון" בלי להביט בי, בירכתי גם אני ואמרתי לו שייהנה מכל לגימה, כי זה המרק האחרון שאנחנו אוכלים יחד.

הוא שתק בזעם, כתפייה אחת נשמטה לי וחשפה את חזי אל מולו. העצב התחלף בצחוק, ולרגע, רק לרגע, המחשבה שבקרוב אהיה בלעדיו חיממה לי את הבטן, עוד יותר מהמרק.