לקראת בחירות 2013, כמו תמיד לקראת בחירות, ניסו ראשי המפלגות הקטנות מימין לליכוד ליצור גוש משותף, תוך שכל אחת מהן משתדלת לקבל תפקיד שר חשוב אם יזכו לשבת בקואליציה, או בלית ברירה - יו"ר ועדה משפיעה, ולמצער - מקום ריאלי ברשימה המשותפת. באותה עת עמדתי בראש “התקווה", מיכאל בן ארי עמד בראש “ארץ ישראל שלנו", ואנו הבנו כי ראשי “תקומה" (יעקב כ"ץ־כצל'ה ואורי אריאל) מבקשים לדחוק אותנו החוצה מתוך “האיחוד הלאומי". לכן פרשנו, ורצנו יחד ברשימת “עוצמה לישראל". חסרו לנו כמה אלפי קולות ולא עברנו את אחוז החסימה. באותן בחירות לא נגרם כתוצאה מכך נזק ממשי, אבל אני למדתי לקח. יותר לא אתן ידי לפיצול, גם אם משמעות ההחלטה הזאת היא ויתור על המשך כהונה בכנסת.



בבחירות 2015 כבר לא הייתי שם. אבל “עוצמה יהודית" ואלי ישי רצו ב"יחד" - ושוב לא עברו את אחוז החסימה. ועכשיו, לקראת הבחירות הקרבות, אנו חוזים בהקרנה חוזרת של הסרט הרע הזה. יש צורך במיקרוסקופ אלקטרוני כדי למצוא היום הבדלים אידיאולוגיים בין “האיחוד הלאומי" ו"הבית היהודי". על ההבדלים הקיימים עם “עוצמה יהודית" אפשר להתגבר באמצעות הודעה מראש שמדובר בבלוק טכני והשותפים יוכלו להיפרד לאחר הבחירות, אם תעלה שאלת הצטרפות לקואליציה ש"עוצמה" לא תרצה או לא תוכל להשתתף בה.



כולם סוחטים את כולם



ובכל זאת, ראשי המפלגות וצוותי המשא ומתן מטעמם אינם מצליחים להחליט על ריצה משותפת. ושום דבר, שום דבר חוץ מתשוקה לעמוד בראש ותאווה להיות יותר חזק - לא גורמת למחלוקת הזאת. “הבית היהודי" משתמשים במשא ומתן שקט עם “עוצמה" ועם הליכוד כדי לסחוט את סמוטריץ', ו"האיחוד הלאומי" עושה בדיוק אותו דבר מול הרב רפי פרץ.



בינתיים העיף נתניהו לפרץ סטירה רבתי: בסקרים נמצא שהוא לא מביא תועלת לליכוד, ושיחפש את החברים שלו. “האיחוד הלאומי" מפרסם סקרים שאם ירוץ בנפרד יש לו כמה שברי אחוזים (מתחת לאחוז החסימה) יותר מאשר ל"בית היהודי". ובמפתיע, גם ל"בית היהודי" יש כמה “סקרי עומק" משלו המציגים דווקא יתרון קל לטובתם (גם הם מתחת לאחוז החסימה, כמובן), ול"עוצמה יהודית" יש סקרים משלה המוכיחים שהיא הכי גדולה. בראבו. כל ההבדלים הללו קטנים, כמובן, מטווח הטעות הסטטיסטית של הסקרים.



האדונים הנכבדים הללו הם שמרנים ועקביים. הם דבקים בתורתנו הקדושה, הם לא מוכנים לוותר על שעל אדמה אחד מארץ ישראל, אבל גם לא מוכנים לוותר במילימטר על כבודם ועל הכופתאות במרק השלטוני העתידי בע"ה. ומצדם - אחריהם המבול. כל רבני הציונות הדתית קוראים לאיחוד, אבל יש בהם אחדים אשר מאחורי הקלעים משסים את השומעים להם לא לוותר, ויש עסקנים שמאתגרים את ראשי המפלגות “לא לצאת פראיירים". העליבות הזאת מעוררת גועל בקרב רוב מצביעיהם.



שיגעון הגדלות של פייגלין



ובצדק עוד לא אמרתי מילה על התופעה הנקראת “זהות" של פייגלין. בצדק, כי איש לא מזכיר אותו במשחק הזה, משום שכל מי שניסה לקיים איתו משא ומתן בעבר או בהווה מבין שאין עם מי לדבר. שיגעון הגדלות של פייגלין ומאמיניו גורם להם להתעלם מכל הסקרים שבעולם (חוץ מ"סקרי עומק סודיים" שהם מחזיקים בכיסם, המבטיחים להם עשרה מנדטים, להיות “הפתעת הבחירות" ושפייגלין יהיה ראש הממשלה הבא). הם ילכו לבד וייפלו לבד, וקולותיהם יתחלקו בעיקר בין נתניהו וגנץ.



כל המנויים שלעיל צריכים להבנתי להתכנס לחדר אחד לשעה קלה, לבחור רב אחד או תייר אמריקאי אקראי, ובלבד שיהיה לו כובע, לשאול מהרב או מהקאובוי את המגבעת, להטיל בה פתקים ולערוך הגרלה: מי ראשון, מי שני, מי שלישי. ושוב עד 120. הרי כולם יראי שמיים ואינם מאמינים כי הגרלה כזו תהיה תלויה ב"מזל" בלבד, ולפיכך עליהם להפקיד את גורלם הפוליטי בידי מי המכוון כל דבר עלי אדמות. וזה הכל. זה אולי לא “אידיאולוגי" או “פוליטי" אבל ודאי פחות מגעיל מכיפופי הידיים והספינים בשם השליחות ובאצטלת ענווה נוצצת.



רשימה זו נכתבה אתמול בבוקר. ואם לא הגיעו בינתיים להסכם וגם לא יגיעו עד לרגע האחרון - אני משיב בזאת לכל השואלים אותי “למי להצביע?" ודאי לא להצביע להם, לכל מי שירוץ הפעם לבדו אל התהום הפעורה מתחת לאחוז החסימה.