ניסנקורן יביא פוליטיקה ישנה ומאוסה, לעיתונאים כמו חיימוביץ' אסור להתמודד

למעשה, עשרת השמות הראשונים, ולפחות כמחצית מהעשירייה השנייה ברשימה, יהיו חברי כנסת בכנסת הבאה בזמן שמפלגתם תהיה באופוזיציה. חוץ מהמשכורת שהם יקבלו, ואשר תרחיק אותם עוד יותר מאזרח רגיל, זו לא רשימה שתשנה הרבה. 
 

סיכוי נוסף הוא שזו רשימה של כמה מן השרים בממשלת נתניהו. מובן שיש גם סיכוי, שכרגע לא נראה סביר, שהרשימה הזו כוללת כמה משמות השרים בממשלת גנץ, או בממשלת לפיד או בממשלת רוטציה. 
 

אין כוונת טור זה לומר שחברי הרשימה של גנץ טובים פחות מן הרשימות במפלגות האחרות. כל חברי הכנסת הם אנשים שנולדו, או הפכו להיות, פוליטיקאים שמאה אחוז ממחשבותיהם מוקדש לנכלי הפוליטיקה, ומהר מאוד כולם לומדים לדבר בטון של נאום מנהיגותי אפילו באזני מאזין ששואל אותם מה השעה. 
 

במשטר רצוי, חברי הכנסת הם מייצגי דעה שמנוסחת במצע המפלגה, ואינם אנשים שמצפונם הפרטי או אישיותם יוצאת הדופן חשובים להצבעות עליהן הם נדרשים להצביע או לחוקים שהם צריכים לקדם. 

 

במפלגות החדשות שקמו, מפלגות האישים, לרשימות המועמדים יש ערך של ממתקים מושכי קולות, הממונים על ידי המנהיג בהתאם לגחמותיו. ככה בנו את הרשימות גנץ ולפיד, בניגוד למפלגות בהם מתקיימות בחירות מוקדמות בין כל המתפקדים. בבחירות האלה – גם במרצ. הייתי בקלפי המרכזית בתל אביב, שבה נבחרו בשבוע שעבר חברי הכנסת של מרצ. כל אחד שם, מגיל קופטש ועד אילן גילאון, היה תלוי בכל אחד מן החברים שבאו להצביע. ראיתי מצביעים עוברים (באינטרנט בסלולרי) אחד אחד על רשימות המועמדים והישגיהם ועמדותיהם כדי לקבוע למי להצביע.  
 

צריך להתעכב רגע על מקום השלישי והרביעי ברשימה. אבי ניסקורן ומיקי חיימוביץ'. ניסנקורן הוא פוליטיקאי בעל צלקות מאינספור קרבות פוליטיים, מהם מאבקים בשדות קרב פוליטיים הסתדרותיים עלומים, שאדם רגיל לא מסוגל להתמצא במי נאבק שם במי, ולמה. ניסנקורן מביא את הפוליטיקה הישנה והמאוסה הזו אל המקום השלישי ברשימת חוסן לישראל. גנץ חושב שזה יקדם אותו בקרב קבוצות מצביעים שניסנקורן יודע איך לתמרן, ואולי כך הוא יזכה במנדטים הנחוצים לו.

זה לא יהיה ניצחון יפה, או שלטון מסוג חדש. מיקי חיימוביץ' מצד שני מביאה רוח תמימות ואת החיוך כובש הלב ביותר בפוליטיקה הישראלית. אדם הגון צריך להתנגד למעבר עיתונאים לפוליטיקה, זה מעשה שלא ייעשה. זכויות היתר שעיתונאים תבעו לעצמם, וקיבלו, בישראל, למשל הזכות לא להסגיר מקורות, או דרישה לענות על שאלותיהם, צריכות היו לחייב את העיתונאים לאחריות חוזרת. במיוחד את אלה אשר כותבים ומככבים במערכות העיתונאיות העוסקות בדיווח על פוליטיקה ופוליטיקאים, אפילו אם יש להם חיוך מתוק המקרין חום.

מיקי לפחות חיכתה זמן רב לפני שהיא עברה מהגשת חדשות למקום ברשימה לכנסת, אבל עצם העובדה שבישראל של היום טענה כמו שהעליתי כאן נשמעת הקטנה שבטענות שאפשר לטעון נגד פוליטיקאים, מראה עד כמה בסופו של דבר הרשימה של גנץ לא חידשה.