שרת התרבות והספורט במדינת ישראל היא לאומית מאוד. לוחמת ללא חת למען ארץ ישראל השלמה. תומכת בהחלת ריבונות על שטחי יהודה והשומרון. ממהרת לגנות כל הצגת תיאטרון של מחבלים, סרט שמשחיר את פני ישראל, מאיימת לקצץ בתקציבים של מוסדות ושל תיאטראות התומכים בטרור, אם הם מחרימים את יישובי יו"ש. היא גם שונאת מסתננים, השמאל שונא אותה, האומנים שורקים לה בוז כשהיא מופיעה בטקסי הענקות פרסים למיניהם. אבל היא לא פראיירית. לא נשארת חייבת להם גרוש.
היא מודעת מאוד לעצמה ולערכה: "אני חושבת שזו גאווה לליכוד ולחברה הישראלית שיש אנשים כמוני", אמרה. ורק לאחרונה הצהירה, במין סיכום לתפקידה: "עשיתי מהפכות שאני חושבת ששני שרים אחרי לא יצליחו לתקן את מה שעשיתי".
אומנם העבר שלה - לא משהו. מבחינה לאומית, אני מתכוון. כשהייתה דוברת צה"ל בתקופת ההתנתקות כינתה את מתנחלי גוש קטיף "ברברים עבריינים". אבל זה היה לפני שנכנסה לליכוד. לאחרונה פרסם אמנון אברמוביץ', שכאשר התלבטה באשר לדרכה הפוליטית הוא הציע לה להצטרף לליכוד, ורגב ענתה לו שדעותיה דומות דווקא לעמדות של מפלגת העבודה. השרה רגב האשימה את אברמוביץ' שהוא משקר במצח נחושה, ואז הוסיף עמיתי בן כספית את טיפת הארס שלו למדורה: "הוא לא היחיד שקיים איתך דו־שיח מהסוג הזה אז, כשהיית שמאלנית".
אבל כל אלה עניינים עתיקים. אפשר שפעם הייתה שמאלנית והתפכחה. תופעה רווחת ורצויה מאוד. אולי זו רק עלילת דם. רק החיוך שלה, בימי ההתנתקות, מול בית הכנסת בכפר דרום, לא מש מזיכרוני. כנראה בעיה שלי.
אבל ממש בימים אלה, בשלהי המשמרת שלה במשרד התרבות והספורט, דן בית הדין המשמעתי בנציבות שירות המדינה באחת, לובנא זועבי. עיון קצר באתר משרד התרבות והספורט מגלה מי היא: מנהלת תחום תרבות ערבית, במחלקה לתרבות ערבית. היא ממלאת תפקידה זה כבר כשבע שנים, והיא אישה דעתנית מאוד. בוגרת תואר ראשון בתקשורת ותואר שני בתוכנית ייחודית של אוניברסיטת תל אביב, שעניינה פתרון סכסוכים והידברות. בדף הפייסבוק שלה הרבתה לכתוב על שוויון, פתיחות, הימנעות מאלימות נגד נשים ופגיעה בחסרי ישע. כמה מעמיתיה לעבודה מתארים אותה כעובדת מצטיינת.
העובדת המצטיינת הזאת של משרד התרבות מבטאת כאמור את השקפותיה בדף הפייסבוק הפרטי שלה. שבוע לאחר ששלושה ערבים מאום אל־פחם רצחו את רס"מ האיל סתאוי ורס"מ כמיל שנאן בהר הבית, וביום בו פרצו בירושלים מהומות שחוללו ערבים בגלל הצבת המגנומטרים בשערי ההר, מהומות שבהן נהרגו שלושה מתפרעים, היא הביעה את דעתה על האירועים: "לכל מי שאמר כי חיי האנשים חשובים יותר מהאדמה, מהבית ומאל־אקצא, אני אומרת לכם: אם אונסים את האדמה הזאת והבית שלנו, אתם והנשמה שלכם הבאים בתור... לא תוכלו להגן על הגוף שלכם והחיים שלכם אם לא יכולתם להגן על סמליכם, אדמותיכם, ילדיכם, זהותכם וקיומכם בכבוד ולא בהשפלה".
אחר כך היא העלתה גם תמונה של אחד הפורעים שנהרג לדבריה "באש חיה בא־טור הכבושה", והעלתה אותו לדרגת "שהיד". א־טור היא השכונה הערבית על רכס הר הזיתים בירושלים. חלק ממדינת ישראל. זה היה לפני כשנתיים.
טוקבקיסטית בכירה
היו מי שקראו את הדברים, הזדעזעו והגישו תלונה לנציבות שירות המדינה. טחנות הצדק של הנציבות טוחנות לאט. רק באמצע פברואר השנה התקיימו הדיונים. התובע לא דרש לפטר אותה משירות המדינה, רק לנזוף בה נזיפה חמורה ולקנוס אותה במשכורת חודשית. כיוון שהודתה באשמה - נגזרה עליה רק נזיפה. לא חמורה, ומחצית משכורת קנס.
למיטב ידיעתי, קובעים נוהלי נציבות שירות המדינה כי הממונים על עובד מדינה מקבלים דיווח כאשר מוגשת תלונה על עובד, וכאשר מתקבלת החלטה להעמידו לדין משמעתי. אני כותב "למיטב ידיעתי", כי שעות ארוכות ניסיתי לקבל תגובה מהנציבות: כמו בפיליטון של אפרים קישון לפני 50 שנה: לא עונים לטלפון ויש מענה של תא קולי שמודיע שאי אפשר להשאיר הודעה לנמען. עורכת הדין מאגף משמעת לא יכולה לענות בלי הדובר, הדובר לא עונה לטלפון. כתוב לו מייל, הוא לא עונה גם למייל. אולי תפנה ללשכת הנציב. הלשכה מפנה לדובר, שלא עונה. היעילות וההיענות של נציבות שירות המדינה מזכירות את אלו הזכורות מימי האדמיניסטרציה העותמאנית, והן בגדר ביזיון.
רק שבוע לאחר מתן פסק הדין, רק כשהתפרסם הסיפור ב"ידיעות אחרונות", הגיבה השרה רגב. היא פנתה לנציבות שירות המדינה וכתבה "במשרדי הממשלה של מדינת ישראל, אין כל מקום לנאמני פלסטין השלמה ולאוהדי שהידים. הגיעה העת לעמוד על שלנו ולזקוף את קומתנו הלאומית. די לכיבוש הערכאות המשפטיות שלנו בידי יפי נפש כאלה ואחרים. צריך להפנות את הגב למי שמפנים את הגב אלינו". השרה קראה לפטר את זועבי משירות המדינה.
כפיים.
רק בעיה קטנה: משרד התרבות והספורט היה מיוצג בבית הדין המשמעתי. עו"ד משה אוסטר הצטרף לדרישת התובע (נזיפה חמורה, משכורת אחת) ולא דרש, אפילו כאמירה ערכית - את פיטוריה לאלתר של תומכת המחבלים. אינני יודע אם השרה מודעת לכל התלונות המוגשות לנציבות על עובדי משרדה (ב־2017 למשל היו שתיים. לא מספרים אסטרונומיים). ואיני יודע אם ידעה מראש שיש כוונה למרוח ולטייח את כל הפרשה. אם אינה יודעת מה מתרחש במשרדה בנושא כל כך לאומי, וקרוב ללבה - רע. אם ידעה והתעלמה - רע שבעתיים.
אינני יודע כבר מה עדיף לעשות כשמגיעה תלונה כזאת לנציבות שירות המדינה - לקבור אותה בתיקייה מאובקת ולא לעסוק בה כלל או לקיים הליך שיפוטי ולסכם אותו באופן שמבהיר לכל אויבי ישראל מבית כי אין דין ואין דיין. יכול עובד מדינה לשבח מעשה רצח. להלל רוצחים ולתמוך בהתפרעויות אלימות - והוא ממשיך בתפקידו כאילו כלום לא קרה. השרה רגב גם יודעת היטב כי לקריאתה "לפטר את זועבי" אין כל משקל משפטי. היא לא הורתה ליועץ המשפטי של משרדה להגיש ערעור על החלטת בית הדין המשמעתי. "פנייתה" לנציבות אינה מנוסחת כפנייה משפטית אלא כהודעה לתקשורת או כתגובה של טוקבקיסטית בכירה. זוהי קריאה פוליטית־פופוליסטית חסרת שיניים. אבל אין מכס על מילים.
בספטמבר 2015 פרסמה רגב את הקריטריונים של משרדה לתקצוב מוסדות תרבות. בין הקריטריונים לשלילת תקציב: הסתה לגזענות, אלימות וטרור, ותמיכה במעשי טרור נגד ישראל. זכורה גם המהומה הענקית שקמה בעקבות הצעת החוק שלה אשר כונתה "נאמנות בתרבות". הצעה אשר בסופו של דבר, לאחר הרבה רעש וצלצולים, נקברה קבורת חמור. אבל בעודה לוחמת בכל הכוח, בפול גז בניוטרל, בכל טחנות הרוח השמאלניות והבוגדניות - אצלה במשרד האחראית על תחום התרבות הערבית משבחת טרור ושהידים.