מי שהסתובב ברחובות תל אביב בשבועיים האחרונים בוודאי נתקל בשלטי חוצות מביכים ואנונימיים שבהם נראים מנהיגי המפלגות: בנימין נתניהו, יאיר לפיד, אבי גבאי ותמר זנדברג, ועוד כשהם מניפים אצבע משולשת ענקית כלפי העוברים והשבים עם הכיתוב: "הפעם לא מצביעים ל'פוליטיקאים' שביום שאחרי יצביעו לכם בחזרה".
למפלגת ישר, שמאוחר יותר התבררה כמי שעומדת מאחורי השלטים שמזהמים את הרחובות, היה נוח להסתתר מאחורי האנונימיות שמאפשרת להטיח ביריביך דברים בוטים במיוחד. מצד שני, לדברים שאינם נאמרים בשם אומרם קל יותר להיתפס כ"אמת מוחלטת".
"ערפל", המילה העברית שמתארת כל כך יפה מצב של ראות לקויה, עמימות, או את המצע של מפלגת כחול לבן בבחירות 2019, מופיעה בתורה בסמיכות להתגלות אלוהית: "וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים" (שמות כ, יז).
פרשת השבוע מתחילה במשפט עמום לכאורה: "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו באהל מועד לאמר". ה"ויקרא" הראשון אינו מציין מי הוא הקורא. אבל אין בכך צורך: כאשר לקורא אין שם, הרי בוודאי מדובר בדברי אלוהים חיים. ואכן, כאשר משה נענה לקריאה ונכנס לאוהל מועד - הוא מדבר עם האל שאינו נגלה לו, אלא מתוך ענן.
עד היום, ילדים דתיים נענים לקריאה הזו ששמע משה מתוך הענן בשיטת לימוד התורה המסורתית. ילד בן 5 מתחיל ללמוד את חומש "ויקרא" כספר הראשון. על כך אומר ר' נחמן מברסלב: "דַע שֶׁתִיּנוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן מְקַבְּלִים הֶבֶל פִּיהֶם שֶׁאֵין בּוֹ חֵטְא מִזֶּה הַמִּשְׁכָּן, וְעַל כֵּן הַתִּינוֹק כְּשֶׁמַּתְחִיל לִקְרוֹת וּלְהִכָּנֵס בַּתּוֹרָה, הוּא מַתְחִיל מִן וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה". כלומר, הבל הפה התמים של ילד רך הוא הד של אותו ערפל ששרר במשכן. מכאן אנחנו מבינים עד כמה חשוב לשמור על "טוהר הערפל".
אבל כאשר משתמשים בערפל למטרות של "לשון הרע", התוצאה היא ההפך מהתום שיש בהבל הפה של ילד קטן. התוצאה היא ציניות, ניכור וחוסר אמון כלפי כל אינפורמציה, ולא חשוב מניין היא באה.
זה נכון במקרה של הקמפיין הדוחה של מפלגת ישר, מפלגה שחרתה על דגלה קשר ישיר עם הבוחרים באמצעות אפליקציה ובכל זאת בחרה שלא לחתום בשמה על שלטיה.
זה נכון במקרה של חוקרים או פרקליטים שמדליפים בעילום שם מחדרי החקירות ויוצרים מציאות של "דברי אלוהים חיים", שאין להם כתובת ושעל פיהם ראש הממשלה כבר אשם בשוחד.
וזה נכון גם במקרה ההפוך, שבו הדמויות בולטות אבל האמירות מעורפלות. כמו למשל במקרה של רביעיית נערי הפוסטר של כחול לבן, שלא אומרים כלום (אולי כי אין כלום?). וזה נכון גם בהקשר של הבוטים שמפעילות המפלגות במטרה ליצור תחושה של סחף לכיוונן בדעת הקהל.
לכן יש לברך על החלטת יו"ר ועדת הבחירות השופט חנן מלצר, שהוציא צו שלפיו פרסום פוסטים וסרטונים לא מזוהים אסור. אבל החובה העליונה להיזהר ב"כבוד הערפל" היא עלינו. אנחנו חייבים לרשום נ' גדול ליד כל שביב אינפורמציה שמגיע אלינו ממקור לא מזוהה.
הדלפות אסורות ואנונימיות מחדרי חקירות? כנראה שלא מדובר בדברי אלוהים חיים אלא במישהו בשר ודם שיש לו אינטרס מאוד ארצי.
ססמאות אמורפיות כמו "אין שמאל ואין ימין"? כנראה שמישהו מסתיר את העמדה שלו מסיבות שברורות לו.
מפלגה שקוראת לעצמה "זהות" ושמה במקום השני את הרב חיים אמסלם, ובמקום ה־18 את גדי וילצ'רסקי, שקורא לא לערוך ברית מילה לתינוקות יהודים - כנראה שזהותה לוטה בערפל.
הערפל מקומו במשכן שאליו נקרא משה רבנו. ממי שרוצה להיכנס למשכן הכנסת אנחנו צריכים לדרוש שקיפות, או כפי שאמרו חז"ל: "כל האומר דבר בשם אומרו, מביא גאולה לעולם".