בין מלאנוקס לרכבת ישראל: הסיאוב, הסחטנות והנחשלות במגזר הציבורי

מלאנוקס היא חברה שנולדה לפני 20 שנה וצמחה בערוגותינו ללא עזרה ממשלתית או סבסוד. בכוח הכישרון, היוזמה והשקעה אנושית אדירה היא הצליחה להפוך לשחקן בינלאומי משמעותי ולייצר ערך של 25 מיליארד שקל. גם אחרי המכירה היא תמשיך לפעול בישראל, לספק מקומות עבודה והכנסות לקופת המדינה. גם במכירה שלה ירוויח הציבור מסים, אם כי בגלל חנק הרגולציה בארץ, החברה נמחקה מהמסחר בתל אביב לפני כמה שנים ומרבית המשקיעים שלה היום הם זרים שישלמו מסים בחו"ל. 
 

אלמלא צרות העין, העוינות ליוזמה הפרטית והמגמה לצבוע כל עסק מצליח בצבעים אפלים, גם החברה הזו הייתה נותרת בבורסה הישראלית עם רוב בעלי מניות ישראלים, ואלו היו מעבירים עכשיו הרבה יותר כסף לכיס הקולקטיבי שלנו. 
 

מכירת מלאנוקס היא אומנם האקזיט השני בגודלו בתולדות המדינה, אבל היא מסמלת תופעה רחבה, נמשכת, שמדגימה את ההצלחה הפנומנלית של הכישרון והחריצות הישראליים. והנה, אל מול היהלום המלוטש הזה מסמלת סאגת הרכבת את ההפך הגמור: את הסיאוב, הסחטנות והנחשלות בתחום הציבורי במדינה. 
 

ביום שלישי נעצרו כל הרכבות בארץ בהוראת ועד העובדים, לאחר ששורה של קווים הושבתו במשך שבועות. כל זה בהמשך לאינסוף "צעדים ארגוניים" שננקטים על ידי הוועד בראשות הגברת הנחמדה גילה אדרעי ובגיבוי ההסתדרות החביבה. מדובר בדינמיקה מתמשכת של סחיטה באיומים, שנועדה להעשיר אך ורק את הכיסים של עובדי הרכבת ולהנציח את הפרזיטיות שלהם. 
 

ביום רביעי התפרסם דוח מבקר המדינה, בין היתר בנוגע לכשלי הרכבת. אבל לא באמת היה צריך אותו כדי לדעת מה קורה שם. ברור מדוע חברה שקיבלה מונופול לנצל את המשאב הכי חם היום בישראל לא מסוגלת לספק את הסחורה. למה במקום פרוספריטי יש לנו כאוס. 
 

גולת הכותרת של הסכסוך הנוכחי היא התנגדות הוועד להוספת חצי שעה ביום לנהיגת הקטרים. הנהגים מסתפקים בשלוש שעות נהיגה ביום ומקבלים בממוצע 20 אלף שקל. אבל זה לא מספיק להם. בד בבד חברת המטענים של הרכבת פושטת רגל בגלל "עיצומים" מתמידים, הגורמים לנזק של 1.2 מיליון שקל ביום. כמובן שלא הנהגים חולים, אלא החברה כולה. היא וכל דומותיה, היא וכל המגזר הממשלתי־ציבורי. ולא מדובר בחולי, אלא בנמק שמחייב כריתה. 
 

ברכבת ובמדינה שולטים הוועדים החזקים החזיריים, בראשות טייקוני ההסתדרות. הם מנהלים את כל משרדי הממשלה, את הנמלים, נתב"ג, משק החשמל והמים, התעשייה האווירית וכל דומיהם. רוממות השיתופיות והשוויון בגרונם, אבל סחטנות אישית מאפיונרית בידם. ואת המנגינה האיומה הזו חייבים להפסיק, כלומר להפריט. 
 

הרכבת, הנמלים ודומיהם, כמו רוב הפונקציות הממשלתיות, חייבים לעבור לסטנדרטים של מלאנוקס, מובילאיי, ווייז וישקר. כל החברות המדהימות שנולדו כאן על ידי אנשים שהם בשר מבשרנו, אבל מתנהלות בצורה הפוכה מהרכבת. את המשק הציבורי־ממשלתי צריך לפרק לגורמים ולרסק את שיטת הוועדים, מי שהפכו ממגיני העובדים לאויבי החברה. 

דווקא כשהבחירות בפתח, חשוב לדעת מה העמדה של המפלגות השונות מול סינדרום הרכבת. על מרצ והעבודה לא צריך להכביר מילים, לו היינו מפקידים את המשק בידי שלי יחימוביץ', סתיו שפיר ותמר זנדברג, היינו מזמן ונצואלה לעניים.  
 

לכן מעניין לדבר על היותר שפויים ולהתחיל בכחול לבן. המצע של זו כולל הבטחות מפליגות לפיתוח, השקעה ושגשוג, ללא רמז למקורות התקציביים למימון ההבטחות. יש בו גם פרק שנוגע למאבק בשחיתות, אבל הפלא ופלא, אף מילה על השחיתות הגדולה מכל: זו של ההסתדרות והוועדים הגדולים. כמובן שהדבר לא מפתיע כשנזכרים ברכש הדרמטי של בני גנץ שנייה לפני האיחוד עם יאיר לפיד: אבי ניסנקורן. ההתנהלות של ניסנקורן כיו"ר ההסתדרות היא בדיוק תסמונת הרכבת. הבחירה בו ממחישה גם את הבלבול והיעדר הקווים האדומים של כחול לבן. מפלגה שרוצה מאוד את השלטון, אבל אין בה כל קו מאפיין של אידיאולוגיה.
 

לליכוד, לעומת זאת, במכוון אין מצע, כדי שהמנהיג הנוכחי יוכל לעשות מה שהוא רוצה. אבל מה חושב המנהיג נתניהו ומה הוא יודע לעשות בתחום הכלכלי–חברתי אנחנו יודעים. נתניהו הוא חסיד מובהק של כלכלה חופשית והיה שר אוצר מזהיר שהציל בזמנו את המשק. אבל כראש ממשלה הוא אפשר לשרי האוצר שלו לעשות טעויות חמורות, שבינן לבין תפיסת העולם שלו אין ולא כלום. בין לבין הוא לא מעז לשנות את מבנה המשק, להתעמת עם ההסתדרות, לבטל את שאריות הסוציאליזם ולהכחיד את הוועדים הגדולים. המצב הכלכלי תחת נתניהו סך הכל טוב. אבל כראש ממשלה הוא ממשיך לפטם עוד יותר את האיש השמן - המגזר הציבורי, ובכך גורם ליוקר מחיה וכשל ציבורי קשה. 
 

מסיבות קואליציוניות אפשר נתניהו ללפיד לעשות ניסויים בלתי אחראיים בכלכלה הישראלית ולמשה כחלון להשתולל. כחלון הוא שר אוצר שקיבל את הסמכויות הכי אדירות שהיו כאן מעולם, וכגודל הסמכות כך גודל הכישלון. הוא אומנם לא הצליח לקלקל את מרכיבי היסוד הטובים של המשק, אבל נכנע לוועדים הגדולים וכונן ברית אסטרטגית עם ניסנקורן, שעלתה לנו ביוקר. מה זה ביוקר, רק הסחיטה בידי המשטרה והסוהרים עולה לנו 1.2 מיליארד שקל בשנה. רק בחברת החשמל שולם שוחד של 6.5 מיליארד לעובדים בלי שהושג תיקון אמיתי של משק החשמל. שלא לדבר על תוספות השכר המופקרות שניתנו לעובדי המדינה למשך שנים קדימה. אגב, כמה לא מפתיע שניסנקורן בגד גם בכחלון. 
 

יש רק מפלגה אחת שמניפה במצע שלה את דגל התחרות, פירוק המונופולים הציבוריים ומאבק בוועדים הגדולים, לצד חמלה לעובדים. זוהי הימין החדש. סוף־סוף עמדה מרעננת, שממחישה אומץ לב להתייצב בפני הבוחרים ולא להיכנע לרוח הסוציאליסטית הפופוליסטית הרעה, שמאמללת את חיינו כבר הרבה עשרות שנים.  
 

הגילויים שנחשפו מתמלילי החקירות של גבי אשכנזי היו חייבים לגרום לו לפרוש מיד מהחיים הציבוריים. כפי שאמרה אילה חסון, מי שהייתה מושא לאיומים שלו כרמטכ"ל, תמלילי השיחות מלשכת הרמטכ"ל חושפים צד אפל אצל אשכנזי. צד שהמשטרה חשבה, בזמנו, כי הוא מחייב להעמיד אותו לדין. בכל מקרה, די במה שנחשף כדי לחייב את השושבין של כחול לבן לפשוט את הגלימה הפוליטית כבר עכשיו. ברור מההתבטאויות המרתיעות שלו שלאיש הזה אין קווים אדומים. לכן הוא פרץ את מה שמותר לחייל לעשות ושימש שחקן פוליטי לכל דבר בהיותו רמטכ"ל. חמור יותר, הוא הרשה לעצמו לחתור תחת השר הממונה עליו, בשיתוף דובר צה"ל ובכירי הלשכה שלו. מי יודע אילו קווים עלול אשכנזי לחצות אם יכהן כשר בממשלה, בוודאי שר בכיר. אשכנזי צריך ללכת.