תקף וניצל את התקשורת: נתניהו שוב יוצא לקרב - ועלול להפסיד במערכה

נתניהו כבר צילם סרטון כזה, שהגיע לידיים שלא היה אמור להגיע אליהן עוד אתמול. מתברר שגם בכחול לבן למדו לעבוד ופיזרו כמה חפרפרות בכמה מפלגות ימין. לא אפול מהכיסא אם יתברר שגם ההקלטה של סמוטריץ' אתמול הגיעה מהמקורות הללו. כך או אחרת, ההקלטה אותנטית. סמוטריץ', שלא עשה לעצמו שם של שקרן, מספר לפעיליו שסגר עם נתניהו דיל מלא־מלא: הוא שר החינוך, איתמר בן גביר בוועדה למינוי שופטים. כל מי שהולך להצביע היום צריך לזכור את זה. בימים טרופים אלה, גם חזיונות ביעותים מטורללים במיוחד הופכים למציאות.
 

אין לי מושג מי יהיה המנצח הלילה. זה תלוי ביותר מדי משתנים. גנץ יכול לנצח בקרב ולהפסיד במערכה (אם מרצ, למשל, לא תיכנס לכנסת). נתניהו יכול להפסיד בקרב ולנצח במערכה (אם יהיה לו גוש יותר גדול), וגם להפך, אם נתניהו יחסל מפלגת ימין אחת או שתיים בקניבליזציה המואצת והמבוהלת שבה פתח בסוף השבוע.

דבר אחד בטוח: המפסידה הגדולה של בחירות 2019 היא התקשורת הישראלית. כלומר, שרידיה. זוהי שעתה הקטנה של התקשורת, השעה שבה התקפלה ביבבה מול השררה, התמסרה והתרפסה מול ראש ממשלה, שלא ספר אותה ארבע שנים, שעשה הכל כדי לסרסה, לעקרה, להשתלט עליה, לשתול בתוכה את סוכניו המדיחים, לפרוק אותה מעצמאותה ומכלי הנשק שאמורים להפוך אותה ל”כלב השמירה של הדמוקרטיה”.
 

אותו ראש ממשלה יבבן שמתייפח סביב השעון על “תקשורת השמאל” הוא זה שהתראיין סביב השעון בימים האחרונים, בכל הערוצים האפשריים, תוך שהוא קובע את זהות מראייניו. המו”לים לא פצו פה. העורכים לא צייצו. הוא חפר בגלי צה”ל שלוש פעמים תוך 24 שעות, פעמיים מתוכן אצל מקורבו יעקב ברדוגו, למה שהפך לתשדיר תעמולה מתמשך נטול כל ערך עיתונאי. 
 

הוא סירב להתראיין אצל רביב דרוקר וספי עובדיה. פעם, בימים הטובים, היה ערוץ 10 פשוט לא מקיים איתו ראיון תחת הכתבה כזו. היום, בימים הנוראים, הוא מקבל במקום עיתונאים מקצועיים את רני רהב ביום שישי ואת אודי סגל (שעשה עבודה לא רעה) ביום ראשון. כך זה נמשך מערוץ לערוץ, מאתר לאתר. אפילו בתחנת הרדיו שלי זה קרה: הוא סירב להתראיין לענת דוידוב, הוא אפילו לא שקל להתראיין לאריה אלדד ולי. הוא כן התראיין אצל חברי המופלא דידי הררי (שעובד איתו) ולמחרת, כדי לגוון, אצל אראל סג”ל.

 

רק חריגה אחת מהשורה אירעה במהלך מסע התעמולה הסובייטי הזה: התקרית ביום ראשון במעון ראש הממשלה ברחוב בלפור בירושלים, כש”הגברת” הסתערה עם קלשון ווקאלי על צוות אומלל של האתר הציוני־דתי “סרוגים”. העסק הזה נחשף כבר אתמול אצל חיים לוינסון ועבר כמעט מתחת לרדאר.

התרגלנו. אשת ראש הממשלה מתנפלת על עיתונאים תמימים, מאשימה אותם בשמאלנות ובעבודה לטובת בנט ואיילת שקד, מרעידה את קירות הבית בזעקותיה ומוסיפה כהנה וכהנה על הרגלי “חדר המיטות” של שר החינוך ושרת המשפטים בממשלתו של בעלה. בעולם השפוי שבו חיינו פעם, לא רק הקירות בבלפור היו אמורים לרעוד ביום ראשון בערב, גם האדמה. 
 

“בפעם הראשונה אני מבינה על מה אתה כותב כל כך הרבה שנים”, אמרה לי אתמול עדת ראייה (ושמיעה) לסקנדל בבלפור. “זה היה מחזה ביעותים, בלתי נתפס, עד שלא רואים את זה בעיניים ושומעים באוזניים, לא מאמינים”. אחרי שהתפזר האבק ונרגע הווליום, מיהרו אנשי ראש ממשלת ישראל לאסוף את עדי הראייה הלא מעטים למה שקרה שם ולהורות להם לשתוק. “סערת רגשות”, הם אמרו, “זו הייתה סערת רגשות”.
 

ישראל תתעורר ליום חדש גם מחר בבוקר, יהיו התוצאות אשר יהיו. אוהדי נתניהו חייבים להבין שיהיו חיים גם אחריו, כפי שהיו לפניו. ישראל הייתה חזקה גם ב־2009 ותהיה גם ב־2020. מתנגדי נתניהו, אותו כנ”ל בדיוק. גם אם הוא ינצח היום זה לא סוף העולם, זה אפילו לא סוף המדינה. ישראל חזקה מסך סחריריה ושנאותיה. כל מה שנצטרך לעשות זה להירגע.