אדם יושב לו מול הטלוויזיה, מותש מאירועי היום והמצות. מולו תוכנית אקטואליה כלשהי, והוא רוצה לשמוע ניתוח של המצב כדי להבין את העולם המסובך. רוב הסיכויים שהוא ישמע בשלב כלשהו ראש מדבר על המסך מולו, מנסה להסביר מדוע המצב לא מתנהג כמו שהוא הסביר שהמצב יתנהג. בתוך דברי ההסבר ישתחלו גם המילים: “בניגוד לדעת רוב הפרשנים”.
כן, יש משפט נפוץ כזה, שתשמעו אותו, והוא מחליק לכם במורד המוח בלי שתרגישו בגיחוך שבו. זה המשפט: “בניגוד לדעת רוב הפרשנים”. כאילו גוערים במציאות שהיא לא התנהגה יפה. שתיים־שלוש חזרות על תיאור המציאות שמתנהגת בניגוד לדעת רוב הפרשנים, והמוח של הציבור מתכוונן כראוי ומקבל את ההנחה שהפרשנים צדקו. מה שהשתבש הוא המציאות.
פעם, בתקופת פיגועי הטרור שלאחר אוסלו, כאשר גם שוטרי המשטרה האש”פית ירו בנו, קראתי משפט בנוסח: “אף אחד לא ידע שהנשק של הרשות הפלסטינית יכוון נגדנו”. מתוך רחמים וכבוד לגילו ולמעמדו, אני לא מזכיר את שם מי שכתב זאת, אבל דיברתי איתו אז ושאלתי: “אף אחד לא ידע? היו הפגנות של מאות אלפי אנשים שטענו שזה מה שיקרה”.
הוא תמה שאני מתייחס למפגינים שקראו בכיכרות “אל תתנו להם רובים”, הוא לא התכוון לזה כאשר טען “אף אחד לא ידע”. למה הוא התכוון? ובכן, לאותה גישה המתומצתת במשפט “לדעת רוב הפרשנים”.
צריך למצוא מנגנון שבעזרתו המאזין, הקורא והצופה ילמדו לנטרל את “דעת רוב הפרשנים”. זה לא קל. פרשנים הם אנשים שמנתחים את המציאות ואת כיווניה כאשר הם אמורים להיות מצוידים במידע רב. ברשותם נתונים ועובדות שאינם ברשותם של המאזין, הקורא והצופה. זה מתחיל בכך שפרשנים רציניים מקיימים פגישות עם מקבלי החלטות, פוליטיקאים, אפילו עם גורמי מודיעין.
בעולם העיתונות יש סוגי מפגשים רבים בין עיתונאי לבין מספקי נתונים, זה נקרא תדרוך עיתונאי או שיחת רקע. ככה הפרשן מצויד ביותר כלים, לכאורה, להבין את המציאות ולנתח אותה. אז מדוע קורה שוב ושוב שהמציאות מפתיעה ומתנהגת “בניגוד לדעת רוב הפרשנים”?
כנראה שמידע ונתונים אינם מספיקים לפעמים. אולי עודף נתונים, לפעמים עודף נתונים מכיוונים מסוימים, אפילו מערפל ומגביל את ראיית המציאות.
אדם כבול להכרח להסיק מסקנות על ידי שימוש במוח שלו, כי כלי טוב יותר אין לו. עדיין אין מדפסת להדפסת מוח עדיף על זה שיש לנו. לכן פרשן חייב לבנות את ההנחות שלו על פי מה שהמוח שלו הוזן בו. פרשן חרוץ שרוצה להיחשב רציני לא יכול להניח הנחות פרועות על דעת עצמו. למשל, להניח שאדם מוזר בשם טראמפ שהחליט לרוץ, לא תאמינו, לנשיאות ארצות הברית, אכן ינצח בבחירות ויהיה נשיא. אין פרשן פוליטי, מומחה לאמריקה, שיכול היה להופיע בטלוויזיה בנקודה כלשהי על פני כדור הארץ ולטעון: טראמפ הוא בעל הסיכויים הגבוהים ביותר, ולכן יש לצפות שהוא יהיה נשיא ארצות הברית הבא.
אני זוכר בפליאה רבה שער של המגזין האמריקאי “טיים” שהכריז “איך טראמפ זכה” כבר ב־18 בינואר 2016. מי שמכיר את שיטת הפצת המגזינים בארצות הברית יודע שגיליון “טיים” שהתאריך שלו 18 בינואר הגיע לדוכנים ולמנויים כמה ימים לפני כן. באותה תקופה, להזכירכם, טראמפ היה רק במירוץ להיות מועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות, ואפילו לא בעל הסיכויים הטובים ביותר במירוץ הזה (לדעת רוב הפרשנים). אני ממש לא מבין מניין היה לעורך אומץ לעשות מעשה חריג כל כך. הכותרת, באדום, לא הציגה שאלה כגון “האם טראמפ ינצח?”, או “מה הסיבות שטראמפ עולה?” (טוב, למען הזהירות הוסיפו בקטן בסוגריים: עכשיו הוא רק צריך את הקולות).
רק חודשיים אחרי זה התברר שהעורך צדק, וכי טראמפ נבחר להיות מועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות. בהמשך התברר שהעורך צדק ממש באופן מוגזם, וטראמפ נבחר להיות נשיא ארצות הברית. בניגוד לדעת רוב הפרשנים.
אני שומר את העיתון הנדיר הזה אצלי, דוגמה למקרה יוצא מגדר הרגיל, ומצפה לשמוע האם לדעת רוב הפרשנים טראמפ יצליח להביא שלום במזרח התיכון תוך סיפוח רמת הגולן לישראל, הכרה בירושלים כבירת ישראל, ביטול טענות הפליטים הפלסטינים, צירוף ההתנחלויות למדינת ישראל, ואולי גם החזרת יישובי גוש קטיף למקומם. שלום בניגוד לדעת רוב הפרשנים.