המסע של "בראשית" גרם לי להבין שיש הרבה חלומות שלא העזתי לחלום

שאיפות גבוהות: כמו רוב עם ישראל, גם אני הייתי צינית כש"בראשית" התרסקה בזמן שנחתה על הירח. לא מתוך שמחה לאיד, כמובן, אלא מתוך רפלקס מותנה של ציניות שמופעל כשקורה משהו שנושאים אליו עיניים ונגמר אחרת מהמצופה, ואז צריך להעביר איכשהו את הזמן כי כבר הכנו יין ופופקורן. לא כיף, ועדיין. פרופורציות, אחים. היא עשתה סלפי, היא הגיעה, ראתה שלא מתאים לה והתנפצה. זכותה המלאה, וסביר להניח שזה היה קורה גם לי לו הייתי משקיפה על העולם מלמעלה. 
 

הפסטיבל שעשו סביב הנחיתה שעשע אותי, לפרקים הרגיז אותי, אבל גם הצליח לחמם את לבי. הרי אנחנו רודפים אחרי מאורעות מיוחדים וניזונים משידורי רצף כאילו חיינו תלויים בכך, ובכל זאת, איזה כיף היה לברוח מתוצאות ספירת הקולות הבלתי נגמרת אחרי הבחירות (נגמר כבר?) ולהתעסק בדברים החשובים באמת בחיים: שיגור נייר הכסף (המוזהב) הראשון לחלל. 
 

כאלה אנחנו: מנכסים לעצמנו הצלחות פרטיות של אנשים שעושים את זה בגדול על שטיחים אדומים ברחבי העולם ומחוצה לו, אבל מתנערים מכישלונות ופליטות פה. כשנוח אנחנו שם, וכשפחות - אנחנו חוגגים על כולם ברשת. יש שיגידו שאולי זו תכונה אנושית של בני אדם באופן כללי. אני מאמינה שזה משהו שמיוחד לנו. ישראלי היא הגדרה מילונית למישהו ממש מקסים וטוב ועם זאת לעתים גם מאוד רע. 

בשבועיים האחרונים נשאלת השאלה החשובה באמת: האם עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה? אם שואלים לדעתי, אני אומר שכן בלי להסס אפילו. העולם נחלק לשניים: אלה שחולמים ומפחדים שמא ייכשלו או פן יצליחו (ולא תאמינו כמה כאלה יש), ואלה שלא ממש אכפת להם מהתוצאה הסופית כמו מהדרך. אלוהים יודע שהצלחות נמדדות בסופו של דבר באומץ שלנו לצאת מאזור הנוחות, לאתגר את הפחד, לזוז מהמקום הבטוח אל הלא נודע וגם להיכשל 20 מטר לפני הנחיתה.
 

 

היה מעניין לראות את התגובות של האנשים ולהבין מי הוא מי באמת. מי מבטל את הדרך ומתעקש על כישלון, מי שמסביר לילדים שלו שמדובר בכישלון אבל זה בסדר להיכשל (זה לא כישלון! קרציות), ומי שלא ביטא את השורש כש"ל אפילו פעם אחת. כן, רק איתם אני רוצה להיות. היתר, כמו אנשי ה"מה זה ייתן לנו" לא ממש מעניינים אותי יותר בגלגול הזה.
 

אתם לא מבינים עד כמה אני מקנאה בחבר'ה של SpaceIL, שגדלו על הבדיחה של בזוקה ולקחו אותה ממש ברצינות. ואני עוד יותר מקנאה ביכולת של מי שהאמינו בהם והשקיעו במטרה ההגיונית לכאורה אך הסופר־מופרכת בהתחשב בנסיבות. 
 

אני זוכרת את עצמי מחזיקה את הנייר של בזוקה ביד, גם עכשיו אני מצליחה להרגיש את מגע הדף המחוספס שמלא בפירורי מסטיק יבש, עם ריח מתוק עד בחילה של מסטיק שמעולם לא הצלחתי ללעוס, בטח שלא עם מערכת שיני חלב. קוראת, תוהה וזורקת. לא יודעת אם אי־פעם רציתי לטוס לירח. אני רק חושבת שפעם פחדתי לעוף יותר מדי גבוה. זה מסוג הדברים שאת מגלה על עצמך כשאת מגיעה למקומות קיצוניים באמת, שאולי לא העזת כי מפחיד לדעת שחלומות יכולים להתגשם אחד לאחד כמעט.
 

אחרי שהגעתי לפני כמה חודשים לקוטב הצפוני בלי שהעזתי לחלום שזה יקרה או שאצליח לשרוד את המסע, הבנתי שאני לא מעיזה מספיק בחיים ושיש לי ככל הנראה הרבה חלומות שאפילו לא העזתי לחלום. 
 

הסיפור של "בראשית" העניק לי תקווה והצליח לגרום לי לעצור לרגע את מרוץ העכברים היומיומי הקבוע שהכנסתי את עצמי אליו. בין שזה אומר שעכשיו ארצה ללכת עד הסוף בכל דבר כדי לדעת שעשיתי וניסיתי וחוויתי, גם אם זה מפחיד מאוד, ובין שזה להיכשל בעיני כל העולם מסביב - אני חותמת על ההחלטה בשתי ידיים. 
 

החיים לימדו אותי שחלומות מתגשמים לפעמים בצורה הרבה יותר טובה במציאות מאשר בדמיון, ובדרך כלל ובניגוד לאגדות ולסרטים המצוירים, מה שמגביל אותנו הוא לא המציאות אלא האופן שבו אנחנו מתייחסים אליה. 
 

אני כבר מחכה לטוקבקיסטים שיגידו שאכלתי יותר מדי מצות ושנסתם לי המוח, או שאני לא מקבלת את תוצאות הבחירות וכנראה בגלל זה אני רוצה לברוח לירח. אז לא, לא אכלתי מצות ואני כבר לא מבזבזת את הזמן על טוקבקים. יש לי עוד המון עבודה לעשות כדי להגשים את חלום ה"בראשית" שלי, מה שהוא לא יהיה, מופרך ככל שיהיה.