זה התחיל בטיפוס קל באחד המקטעים הבינוניים של שביל ישראל, באזור הרי ירושלים. לא משהו שאי אפשר לצלוח בשש שעות חופשיות באמצע חול המועד כשיש מספיק מים. אפילו המוני בית ישראל על ילדיהם לא הטרידו את מנוחתנו כשהיינו בדרך. יש דברים שחייבים לעשות בחיים - אחד מהם הוא להתחיל ליישם החלטות שרצות לך בראש ושכל העולם כבר יודע עליהן.
אז הגיע השלב שבו צריך לבצע, גם אם זה בחול המועד. בסך הכל כשלוקחים נשימה ארוכה זה קצת כמו להיות בנתב"ג בעונת העומס - את יודעת שבסוף הלחץ ייגמר ואת תצעדי כמו מלכה בחו"ל.
איפשהו באמצע הדרך, על שבילי העפר הצרים ראיתי כמה מטיילים עם מקלות שנראו כאילו יש עליהם קילומטרז' ושקט נפשי, שרק אנשים שמצליחים לנשום לקרבם את הטבע בעוצמותיו יכולים לחוות. אני עוד לא לגמרי שם, בשקט הנפשי ובחיבור הטוטאלי לאדמה, עדיין לוקח לי זמן לנקות את המחשבות וכמה שעות להוריד את העיניים מהמפה בטלפון, ולהתמסר לסימוני השבילים ולמפה שעשויה מנייר.
כשזה קורה, מדובר בקסם. אני הופכת להיות אדם אחר. קצת יותר רגוע, נטול כעסים, כזה שלא כל הערה בטוויטר מקפיצה אותו. חוסר הצדק יכול להמתין לשלב מאוחר יותר. אני לא חייבת לענות לכל אחד, וזה לגמרי בסדר אם אשתוק במשך כל המסלול. זה הזמן להקשיב קודם כל לעצמי.
שמתי לב שבשטח אני הרבה יותר נחמדה ולבבית כלפי עוברי אורח, שבימים כתיקונם יכולים לעלות לי על העצבים. למשל, אנשים שלא נותנים זכות קדימה במסלול הנגדי, כאלה שחוסמים מעברים קריטיים או מי שזורקים זבל בדרך. עוד גיליתי שמדי פעם אני עדיין מנסה להרשים אנשים זרים דווקא בדברים שאני לא ממש טובה בהם. ענייני סנפלינג, טיפוס או גלישה, למשל, גם אם ברור לי שאתרסק. לעומת זאת אני ממשיכה להצטנע כשמישהו מחמיא לי על משהו שאני טובה בו, ואפילו מסתירה את העובדה שאני יודעת לעשות משהו ממש טוב. אבל עד שאגלה למה לעזאזל זה חשוב לי ומה אני מנסה להוכיח, אני כנראה אמשיך לצעוד.
חיידק טיולי השטח שלי תמיד היה שם, גם אם רדום. לפעמים בחיים אי אפשר לעשות דברים לבד וצריך למצוא את הפרטנרים המתאימים שייתנו לך את הפוש לא לפחד ולצאת לדרך. הפוש הראשון הגיע מאבא שלי, שבגיל 11 דחף אותי במעלה המערה החשמלית, הגבעה ליד מלון "קרלטון" בתל אביב, שלפני שהפכה לגבעת חול עם צמחייה ירוקה עשירה אך מועדת להתמוטטות הייתה בסך הכל ערימה של אבנים וחול, עם הווי של חסמב"ה ואטרקציה עבור אבא שלי, שלו היה יכול לבחור בקריירה של מטפס הרים היה עושה זאת בלי לחשוב פעמיים. ידעתי שאם אני אפול הוא יהיה שם מאחורי, מספיק חזק כדי לתפוס אותי, והגבעה מספיק נמוכה כדי לצאת מזה בחיים. איכשהו.
אני זוכרת את עצמי בסנדלים מחוץ לבית של סבתא, שגרה ממש כמה מטרים משם, אוחזת בידיים קטנות מדי בסלע ויודעת שיש לי גב - והנה הלך לו הפחד. אז טיפסתי עד למערה ובעצם לספסל שנמצא שם עד היום, ומלבד כמה שפשופים ברגליים שהיינו צריכים לתרץ אחר כך בבית זה עבר בשלום.
הטיפוס השני היה מול הכנרת חמש שנים אחר כך. גם הפעם ילדה בסנדלים ואביה, במקום לרדת במסלול המסומן, בוחרים בדרך האלטרנטיבית המובילה לים, על תל לא יציב במיוחד של אבנים. הפעם זה נגמר בהחלקה רבתי ובכמה שריטות, אבל עם תחושת התעלות ותמונה מתועדת של תלולית החול ומסלול ההתרסקות שלי למטה, שהפכה להווי משפחתי במשך שנים. מאז חלפתי בכמה מדרונים וכבשתי כמה פסגות. עוד לא מספיק.
כשהייתי בעיצומו של טיפוס, קרובה יחסית לפסגה ורחוקה כבר מריחות המנגלים, הבנתי שהפעם בניגוד לפעמים הקודמות, אם אני מתרסקת אין אף אחד שיתפוס אותי מאחור. לפחות בשטח.
כבר חיכיתי להגיע למעלה כדי לשלוח הביתה את התמונה מהפסגה. הגעתי, הפעם לבד. הייתי שם כמאסף, לא יודעת אם מבחירה מודעת או שפשוט יצא ככה כי התעכבתי קצת בדרך בזמן שכולם כבר עלו. הייתי אחרונה על ההר, מנסה לא להביט לאחור או למטה, משננת את המנטרה שאבא אחד אמר לבתו רגע לפני שהתחלנו את המסלול: "עוד 20 מטר זה נגמר - ואז יש עוד 20 מטר".
כששמעתי את זה חייכתי לעצמי, ונזכרתי במערה החשמלית ובדחיפה של אבא שלי בגב וב"עוד שלושה צעדים מגיעים", ותהיתי אם אפשר לטפס אליה שוב עכשיו, 30 שנה אחרי, בלי שפקח עירייה ייתן לי דוח.