ברלין, 1 במאי 1945. העיר נצורה. ממזרח תוקפים הרוסים. 2.5 מיליון חיילים, בפיקודם של המרשלים ז'וקוב ורוקוסובסקי. ממערב, האמריקאים, בפיקודו של הגנרל אייזנהאואר. במערך ההגנה הגרמני נותרו רק כמה רבבות חיילים. העיר מופצצת. אלפי אזרחים נפגעים. זקנים, נשים וילדים מתרסקים בהפצצות מהאוויר וממטחי ארטילריה קטלנית. מרכז העיר הופך לעיי חורבות.
זה נמשך מאז 16 באפריל. רעב כבד שורר בברלין. אתמול הבין היטלר שתקוותיו למתקפות נגד שיחזירו את המצב לקדמותו נכזבו. וכשהתקרבו החיילים הרוסים - התאבד בבונקר שלו. העולם עקב בנשימה עצורה אחר חבלי הגסיסה של הרייך השלישי.
רק עיתונאי רגיש אחד, שהיה מוצב במפקדתו של ז'וקוב, דיווח לעיתונו, כשהוא מזדהה לחלוטין עם הסבל של האויב הגרמני: "מה שאנחנו מעוללים כאן לאוכלוסייה האזרחית הגרמנית הוא פשע מלחמה. חיסול המוני של אזרחים וחיילים שבויים. רבבות מקרי אונס של נשים גרמניות בידי חיילים רוסים. הם הפכו את ברלין לגטו, ולכן אל להם להתפלא אם החיילים הגרמנים נלחמים עד טיפת דמם האחרונה בקרב גבורה שאין מוצדק ממנו. העם הגרמני לוחם על חירותו, והיטלר הוא מנהיגו".
מי היה העיתונאי המנוול הזה? איך גם מתוך ידיעה ברורה על השמדת יהודי אירופה, על מיליוני פולנים ורוסים וצוענים וחולים, וחשיפת פשעי המלחמה הגרועים ביותר שיכול הדמיון האנושי להעלות, וניסויים מזוויעים בבני אדם חיים שביצעו הגרמנים, הוא ראה דווקא בהם את הקורבן ולא את הפושע הבא על מקצת עונשו? האם היה חפרפרת נאצית שהוצבה כעיתונאי ברוסיה? האם נטרפה דעתו? ואיך הצליח בכלל להיות מוגדר כ"עיתונאי" בברית המועצות של סטלין? איך לא הוקע מיד כבוגד והועמד לדין?
תנוח דעתכם. "עיתונאי" כזה לא היה ולא נברא. רק משל הוא. מעולם לא שמעתי סיפור מופרך מזה. רק ממוחי הקודח המצאתי אותו.
טוב... לא לגמרי המצאתי. "עיתונאי" ישראלי, גדעון לוי, הציג ממש כך את רצועת עזה בסבב המלחמה האחרון. הישראלים בתפקיד פושעי המלחמה. רוצחי חמאס בתפקיד חיילי העם הנלחם על חירותו כדי לפרוץ את הגטו שבו הם נתונים. "הידיעה ששני מיליון בני אדם כלואים למעלה מ–12 שנים מאחורי גדרות תיל בכלוב ענקי לא מזכירה בישראל כלום ולא מעוררת כלום. חצי שבוע לפני יום העצמאות, ומאבק לחופש ולעצמאות של עם אחר נתפס כטרור רצחני חסר סיבה... עזה היא גטו, ומה שמתרחש בדרום הוא מרד הגטו. אין שום דרך אחרת לתאר את המציאות. אפשר לטעון נגד חמאס, ואי אפשר לטעון דבר נגד עזה. היא נלחמת על חירותה, אין מאבק צודק משלה, וחמאס הוא הנהגתה" ("הארץ", 5 במאי 2019).
בתוכנית "פגוש את העיתונות", ששודרה יום קודם לכן, אמר לוי: "יש פה שני מיליון איש במצור, יש פה ניסוי בבני אדם שנמשך ונמשך, ואיש לא חושב שכשבני אדם במצור הם נאבקים. זה מרד גטו עזה, כי עזה היא גטו ואי אפשר להכחיש את זה. היא סגורה מכל צדדיה".
נתיב השנאה העצמית
השמאל הישראלי - התקשורתי, הפוליטי, המשפטי או האקדמי - מגלה נטייה חולנית לראות בכל תופעה לאומית בישראל גילוי של פאשיזם או נאציזם. הדבר יכול להעיד על דלות דמיונם של המשווים. כנראה אין בעולם המושגים שלהם מקבילות אחרות לתהליכים בחברה הישראלית.
אבל אולי יותר מאשר על דלות דמיונם, ההשוואה מעידה על בורות איומה או על הכחשת שואה ממש. כי אם מדיניות ישראל ביהודה ובשומרון היא "טיהור אתני"; ירי לעבר מרכזי טרור ומצבורי רקטות הממוקמים בבנייני מגורים הם "פשע מלחמה"; ומצב החברה הישראלית גורם להם להיזכר ב"תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל ובגרמניה בפרט, אז, לפני 70, 80 ו־90 שנה ומציאת עדות להם כאן בקרבנו כיום". אם כל אלו מזכירים להם את פונאר ואת בירקנאו, את טרבלינקה ואת גטו ורשה - הם מנוולים או מטומטמים.
ולכן לא הייתי משווה את המערכה על ברלין למצור על עזה (השוואה מופרכת לחלוטין, כמובן), אם לא היה גדעון לוי נדרש להשוואה מעוותת מזו: מתקפת הטרור מעזה, 700 הרקטות שנורו ליישובי הדרום, רצחו ארבעה ישראלים ופצעו עשרות - נדמית לו למרד גטו ורשה. ואף שהדברים ידועים היטב, נשוב ונזכיר: היהודים באירופה לא פתחו במלחמת השמדה על הגרמנים. הם לא היו חמושים. לא היו להם שום תביעות טריטוריאליות על ארצות גלויותיהם. לאחר פרוץ מלחמת העולם לא הייתה מדינה בעולם שתמכה בהם, ובריחתם מאירופה לא הייתה אפשרית.
הגרמנים הגדירו אותם כתת־גזע נחות, לא כמאמינים בדת היהודית. ובדיוק ההפך ממש נכון לגבי ערביי עזה. הם אלו שבחרו (ברוב של 75% בבחירות 2006) בארגון הטרור הרצחני חמאס להנהיגם. חמאס שולל את הגדרתם של היהודים כעם ורואה ביהדות דת בלבד, ולכן שולל את זכות העם היהודי להגדרה עצמית במולדתו. באמנה שלו, חמאס תומך בהשמדה פיזית של מדינת ישראל, ומגדיר את היהודים כ"נאצים", שולל כל פתרון פוליטי לסכסוך ודוגל רק בג'יהאד נגד ישראל. יש לו תביעה טריטוריאלית על כל שטח הארץ.
רבבות המחבלים בשורותיו חמושים בנשק מתקדם, ובכלל זה טילי נ"ט מדויקים ומערך רקטי המכסה את רוב שטח המדינה. הם עושים בנשק זה שימוש קבוע נגד אזרחי ישראל. האויב שלהם, מדינת ישראל, לא ביצע בהם רצח עם, וכל פעולותיו נגדם היו תמיד תגובות על מתקפות טרור. הגבול הדרומי של עזה עם מצרים פתוח, ומדי יום יוצאים דרכו כ־400 איש (חמאס קבע את המגבלה הזאת). פרט להבדלים קלים אלו, אין באמת הבדל בין הטרוריסטים של חמאס, פת"ח וג'יהאד לבין מורדי גטו ורשה.
גדעון לוי יודע היטב שאם הערבים בעזה יניחו את נשקם, יפסיקו לשגר מחבלים מתאבדים, לירות רקטות וטילים - תפסיק גם ישראל להילחם בהם ותסיר מעליהם את המצור החלקי, שנועד רק לצמצם את יכולתם לרצוח. הוא יודע שישראל מעבירה לעזה מדי יום מאות משאיות מזון, דלק, תרופות וסחורות אחרות וכי גם בשיא מתקפת הרקטות האחרונה המשיכה ישראל (מעשה טירוף חסר תקדים בהיסטוריה האנושית) לספק לעזה מכליות דלק ומשאיות גז.
הוא יודע את האמת, ובכל זאת מתכחש לה. כי הוא מזדהה בכל נימי נפשו עם אויבי ישראל ומספק להם שירותי תעמולה ככל יכולתו. שנאתו לישראל וההזדהות עם אויביה איכלו כל שריד של יושרה והיגיון שעוד היו במוחו.
רשימה זו לא נועדה לנסות "לתקן" את גדעון לוי, אלא להציג בפני השמאל הישראלי, האץ לצרוח "נאציזם" ו"פאשיזם" בכל פעם שישראל נוהגת כמדינה שפויה, את הטירוף שאליו מוליכה השנאה העצמית. אם לא תבינו, כולכם תהפכו גדעון לוי.