פתאום באמצע היום אשתי שלחה הודעה דרמטית במיוחד. עוד בטרם עברתי על המלל, כמות סימני הקריאה הבהירה לי שמדובר במסר מבוהל וחריג ושכנראה קרה אסון בסדר גודל עולמי. כך כתבה: "יש לנו בעיית עורבים!!!" (שלושת סימני הקריאה במקור). השבתי: "האם הם הגיעו מקינג'ס לאנדינג?" (אחת הערים המרכזיות ב"משחקי הכס", סדרה שבה מופיעים שוב ושוב עורבים). בתגובה הוטחה בי הקלטה זועמת על גבול המבוהלת: "זה לא מצחיק. יצאתי מהבית ועל השביל ישב עורב. מלמעלה הסתכל עליו עוד אחד, ולדעתי יש לנו קן של עורבים בחצר!!!!" (ארבעת סימני הקריאה הפעם נשמעו בקולה). 
 
קולה של אשתי נשמע מפוחד והתלווה אליו קוצר נשימה. ניסיתי לשמור על איפוק ולא ללעוג. עם כל זה תהיתי ביני לבין עצמי אם יש אמת בדבריה. הייתכן שבגבעתיים תשוחזר הסצינה הפראית מהסרט "הציפורים" של היצ'קוק והעיר השלווה תהפוך בחטף לגיהינום בניצוחם של יצורים מעופפים? ספק. לא מאמין שיש בעלת כנף משועממת עד כדי כך שתגיע לשכונה שלנו. גם לעורבים יש כבוד עצמי. 
 
אשתי נזפה בי על קלות הדעת, הסבירה שחייבים לקחת את העניין ברצינות, שמדובר בבריה אכזרית ומסוכנת ושהיא חוששת לשלום התינוקת שלנו. למרות המצוקה הרבה שלחתי לה הודעה בזו הלשון: "ראית לצד העורבים דרקונים או מתים מהלכים?". אחר כך היו לי קצת ייסורי מצפון. בלי קשר אלי היא שעטה קדימה עם קמפיין ההפחדה שלה, שלא היה מבייש את מיטב תועמלני ישראל, וכדי לחזק ולהוכיח שאמת דיווחה הנציחה גבירת הבית בטלפון תמונה שנראית כאילו תועדה מתוך בונקר ובה נראה במטושטש עורב קטנטן ותמים כשהוא מדלג על פיסת הדשא הסינתטי המזערית שהנחנו בכניסה לביתנו. לראיה הזו הצמידה דברי פרשנות והבהרה שהלך על הנכס שלנו, כי נפתח במקום בית ספר לטיסה לעורבים, והיות שמדובר בחיה קטלנית כדאי להתחיל לארוז.

בלי להתייעץ או לשקול את דעתי בעניין עברה אשתי לשלב הבא, שעיקרו פנייה לציבור הרחב כדי לקבל עזרה. מה רבה הייתה בושתי כשגיליתי שפרסמה בפייסבוק מודעה ובה בקשה לסיוע מקצועי: "יש לנו בעיית עורבים בחצר. מישהו מכיר מומחה עורבים?". שמעתי על לוכד נחשים, מדביר חרקים, קוטל מקקים, מבריח יונים ויחידי סגולה שמוציאים להורג חולדות. אבל מומחים לענייני עורבים לבושתי מעולם לא פגשתי. 


בריה אכזרית מסרטי אימה? הציפורים של אלפרד היצ'קוק
 
גם הציבור הרחב פחות מכיר את ההתמחות הזו כנראה, כי דקות ספורות מרגע שאשתי העלתה את הפוסט המדובר, הפכנו לבדיחת רשת מהלכת. בהתאם, התדמית שלי כאדם אמיץ הלכה לפח. תויגנו כבני הזוג הפרנואידים שחוששים שציפור תביא למותנו. היו גם תגובות אחרות. מומחים לתעופת בעלי כנף הזהירו אותנו שבשום אופן לא ננסה לגרש את העורבים, כי מדובר בזן נקמן עם זיכרון הרסני, ואם חלילה נפעל בצורה שתיראה מאיימת, נהיה מקוללים ולעולמי עד ייטפלו אלינו ציפורים שחורות וימררו את חיינו. 
 
בין בליל המלעיזים והמלחיצים מצאנו גם אישה שהציגה את עצמה כבת סמכא. אשתי שכבר כמעט איבדה לחלוטין את האחיזה במציאות ונסחפה לעולם של נוצות רצחניות, תיארה למומחית את שהתרחש. אחרי שהאזינה בקשב רב, הסבירה לנו שמדובר בעורב ינוקא שבדיוק עושה את צעדיו הראשונים בתחום האווירונאוטיקה. רצוי שניתן לו ולמשפחתו מרחב, ואם הכל יעלה יפה ונתנהל באופן רגוע ושליו, תוך ימים ספורים הוא ילמד לפרוש כנף ויעזוב את גינתנו המצומצמת. 
 
היממות הבאות עברו עלי במתח. חששתי שמא בניגוד לדבריה הם יתנחלו לנו כאן וכל כניסה לבניין תהפוך למסע אימתני של חרדה ומנוסה. לשמחתי התבדיתי, וכעבור קצת יותר מ–48 שעות הקרקורים נעלמו והשקט שוב מילא את חלל הבית. נשמתי לרווחה. למרבה הזוועה למחרת בבוקר שוב נשמע הצליל המוכר. התברר שבית הספר לטיס עבר לקצה הרחוב, צמוד לביתו של אחד השכנים הפחות אהובים עלי. 
מדובר באדם שמסתובב תמידית עם פרצוף של תשעה באב. פעם אפילו נזף באשתי כשזרקה קליפה של בננה לפח העירוני הסמוך לביתו. כשראיתי אותו הסבתי את תשומת לבו לדיירים החדשים והצעתי לו לגרש אותם עם מקל. "רק כוח הם מבינים. עורבים זו חיה פחדנית". הוא ספק הודה ספק קילל, והמשיך בדרכו. כמה שעות אחרי זה שמעתי קרקורים רמים, ומאז עקבותיו לא נודעו.