חיזוק התרבות הלאומית בקרב דורות העתיד הוא התשובה לזכות השיבה

שיכרון האירוויזיון הסיח את תשומת הלב משיכרון הנכבה הערבי, שחל במקביל, 15 במאי, והתבטא בצעדות, ובמפגני הסתה, מבית ומחוץ. עיני מאות מיליונים בעולם צפו בישראל ללא עשן ואש, אלא בהישגיה וביופייה. הם נוכחו בפער המנטלי המפריד בינה לבין שכנותיה, וביתר שאת בין תל אביב לעזה. שני עולמות, שתי תרבויות – שרק 71.3 קילומטרים מפרידים ביניהם.
 

לא הכל אהבו אצלנו את האירוויזיון, שכמובן אינו “המצאה” ישראלית. “מזל שהאירוויזיון נערך במדינת תל אביב, ולא אצלנו” – הביע באוזניי חבר ירושלמי את סלידתו מהאירוע. אבל גם הוא הודה כי התחרות הנוצצת אפשרה לנו להדגיש את “אירופיותנו”. והאמת היא כי לא נזקקנו דווקא לאירוויזיון כדי להמחיש לכל שישראל פרצה מזמן את המצור סביבה; היא מחוברת למערב, נמצאת גבוה במדד האושר העולמי, מובילה בהייטק, פתוחה, מתקדמת. 
 

לא מכבר קראתי מסה על הפילוסופית היהודייה הגרמנייה השנויה במחלוקת חנה ארנדט, מחברת הספר “אייכמן בירושלים, דו”ח על הבנאליות של הרוע”, ובה צוטטו דברים שכתבה בשנת הקמת המדינה: “גם אם ינצחו היהודים במלחמה, סופה שהיא עתידה להרוס את האפשרויות ואת ההישגים הייחודיים של הציונות בפלשתינה... היהודים ה’מנצחים’ יהיו מוקפים באוכלוסייה ערבית עוינת לחלוטין, מסוגרים בתוככי גבולות מאוימים תמיד, שקועים בהגנה עצמית פיזית במידה כזו שתאפיל על כל הפעילויות והאינטרסים האחרים. צמיחתה של תרבות יהודית תחדל להיות עניינו של העם כולו, ניסויים חברתיים יינטשו בשל היותם מותרות לא מעשיים, המחשבה הפוליטית תצטמצם לכדי אסטרטגיה צבאית, פיתוח כלכלי ייעשה אך ורק על פי צורכי המלחמה”...
 

בדבר אחד צדקה פרופ’ ארנדט, שהלכה לעולמה ב־1977. מאז 1948 ישראל ידעה עוד ועוד סבבי מלחמות ומבצעים, איבדה אלפים מבניה ומאזרחיה. עליה לתת כל הזמן את דעתה על “צורכי המלחמה”, להיערך לכל איום, ויש לה את אחד הצבאות החזקים בעולם. בלי קיר הברזל הזה לא יהיה לה קיום. אבל ישראל ידעה גם - בניגוד לתחזיתה הקודרת של ארנדט - לבנות ולהיבנות, להגיע לתשעה מיליונים, לכונן כאן דמוקרטיה להפליא, חברה פתוחה ומפותחת, מעוררת את קנאת רבות מאומות תבל, ו...לארח את האירוויזיון. 

 

האיומים עלינו לא פסו. גם לאחר המכות שהוכו אויבינו בעשרות השנים שחלפו מאז שהייתה ישראל לעובדה קיימת, הם אינם מפסיקים לשעשע עצמם בחלום ה”שיבה” ותיקון תוצאות ה”נכבה”, אסון, שהם המיטו על עצמם, בשנה שבה פרסמה ארנדט את תחזיתה הפסימית על ישראל. חמאס שוטף את מוחם של נתיניו – שני שלישים מהם מתחת לגיל 40 - בתעמולה: עתידכם טמון בשיבה ל”אדמה הכבושה” ובשימת קץ לישות ה”אירופית־אירוויזיונית” ששמה ישראל. וכך, בשעה שעיני רובנו היו נשואות אל היכל אקספו ומדונה, שוב נעה רבבת מתפרעים אומללים למצעד שיבה, חסר תוחלת, אל הגדר.
 

חלומות השיבה וזעם הנכבה מצאו ביטויים פומביים ב־15 במאי גם בהפגנה קולנית של סטודנטים ישראלים ערבים באוניברסיטת תל אביב, תוך התרסת־הנפת דגל פלסטיני ענקי ברחבת הקמפוס. בעצרת בכיכר ברמאללה המסית המרכזי היה חבר הכנסת אחמד טיבי, החותר ברוב ערמומיותו תחת אושיות המדינה. צעדה של אלפי ערביי ואדי ערה, נושאי דגלי פלסטין וכרזות עוינות, התנהלה על הכביש הראשי.
 

הכיסוי התקשורתי לאירועים אלה היה זעום, אבל אינו מקטין את חומרתם. בשנים הבאות הם יחמירו, ואי אפשר יהיה להתעלם מהם. הדור הערבי השלישי לתבוסה הערבית ב־1948, שבחלקו רוכש את השכלתו באוניברסיטאות שלנו, הוא הרבה יותר מיליטנטי מהוריו במאבקו במדינה שמטובתה הוא נהנה. הצעירים הללו יהיו בעתיד לוחמניים יותר ונועזים ביותר בהתרסתם - בכפרים, בקמפוסים, בדרכים – על מנת להביא לביטול היות ישראל מדינת הלאום של העם היהודי. כבר עתה הם מזהים בציבור היהודי, ובצדק, דעיכה של תחושת צדקת הציונות. 
 

כוחות הביטחון שלנו ידעו, ויֵדעו תמיד, להתמודד עם הרמת הראש של קיצוניים מקרב ערביי ישראל ועם תוקפנות ערביי השטחים, אשר את הנכבה שלהם הם חולמים להפוך לאסון שלנו. בעייתנו העיקרית נמצאת במגרש אחר – הרעיוני־תודעתי. מערכת החינוך איננה שמה דגש יתר על הטמעת הזכות היהודית הבלעדית לארץ ישראל, לעומת הערבים שמחנכים דורות של תלמידים על אתוס השיבה ל”פלסטין מן הירדן ועד הים”.

אצלנו מדברים על לימודי ליבה, אך מתביישים ב”ציונות”, נשטפים במתק האירוויזיון, ומתעלמים מיסוד קיומנו - “הציונות הרוממה”, כביטויו של ז’בוטינסקי. בחיזוק התרבות הלאומית והמורשת הציונית בקרב דורות העתיד תימצא התשובה לזכות השיבה ההזויה, אשר אפילו בתוכנו יש כבר מי שמאמצים אותה. זוהי המשימה הדחופה ביותר, הניצבת לפתחו של שר החינוך הבא.