יסתיים בשולחן המו"מ: לאיראנים אין ברירה זולת הסכם חדש עם ארה"ב

לא צריך להתרשם מהלהג הבריוני של טהרן. סבב הסנקציות האחרון ריסק את הכלכלה האיראנית - הדיווחים הרשמיים מדברים על אינפלציה של 34%, אך הנתונים האמיתיים הם תלת־ספרתיים. שכבות שלמות באיראן שוקעות לעוני מנוון, ובשולי הערים צומחות פאבלות גרועות יותר מהמקור הברזילאי, ובהן מאורות זנות וסמים. גם האיראני ששפר מזלו ויש לו עדיין תעסוקה, כבר מתקשה לשים על שולחן המשפחה את מנת הבשר או העוף, למול הזינוק במחירי המזון.
 

הצניחה ביצוא הנפט וחוסר היכולת להשתמש במערכת הבנקאית העולמית גובים מחיר גם ממשמרות המהפכה, השכבה הפריבילגית של איראן. המימון להרפתקאות האזוריות של גיס אל־קודס נחתך, וגם חיזבאללה ספג קיצוץ של עשרות אחוזים בתקציבו, שכבר הוביל לפיטורים של לוחמים בקבע ולצמצום בהטבות למשרתים. 
 

המנהיג העליון, עלי חמנאי, שחגג 80 בחודש שעבר, נוטה להיות קשוב לרחשי ההמון. הוא האיש שלפני 31 שנה שכנע את האייתוללה חומייני לעצור את מרחץ הדמים המתמשך מול עיראק, אף שידם של האיראנים הייתה על העליונה, כי הבין שהעם כבר לא יכול לשאת את המלחמה המתמשכת. חומייני הסכים לבלוע את מה שמכונה בהיסטוריה האיראנית "כוס התרעלה". בימים האחרונים שב חמנאי לאותה רטוריקה (כפי שהיטיב לאבחן החוקר רז צימט), ומדבר על חזרה למו"מ עם ארה"ב כעל "רעל". רוצה לומר: זה לא מחליק טוב בגרון - אבל אפשר לבלוע. 
 

נאמן למסורת איראנית של מדיניות זהירה ומחושבת, חמנאי מבין היטב את גודל הסיכון. אין לאיראן שום יכולת לעמוד מול העוצמה הצבאית האמריקאית וגם לא הכלכלית. ברצותם, יכולים האמריקאים במאמץ קטן לשלול מאיראן כל נכס וכל יכולת של המשטר. לא אירופה וגם לא אסיה יכולות להציל אותם מאימת הסנקציות. הדבר האחרון שחמנאי רוצה לראות בערוב ימיו הוא את הקריסה של מפעל חייו: הרפובליקה האסלאמית של איראן.
 

כשבוחנים את הרטוריקה שלו בימים האחרונים היא לא שונה בהרבה מזו של טראמפ. שניהם משגרים איומים, אבל משאירים את קו הטלפון פנוי לחידוש המו"מ. נראה שחמנאי שלח את חביבו קאסם סולימאני, מפקד גיס אל־קודס, לסלול לו את הדרך לחזור למו"מ, אבל בראש זקוף, לא על ארבע. 
 

עד כה סולימאני מפגין הליכה מדודה על הסף: תקיפה של ספינות שלא גרמה נפגעים, הפצצה לא משמעותית של מתקן נפט בסעודיה וירי רקטות לא יעיל אל האזור האמריקאי בבגדד. אם יעשה את הטעות ויגרום לנפגעים אמריקאים, או לפגיעה משמעותית בבנות הברית של ארה"ב - הוא יחוש את נחת זרועה. יש בממשל טראמפ מי שרק מחכים להזדמנות להזכיר לאיראן איך מרגישה מתקפת "הלם ומורא" אמריקאית. 
 

טראמפ עצמו מפגין תקיפות, אבל לא שש אלי קרב. מלחמה היא שדה זר עבורו. הוא מרגיש הרבה יותר נוח בעולם שממנו הגיע - עולם של עסקים ועסקאות. גם הוא לא ימהר להפעיל את הכוח, אלא אם יחצו האיראנים את הקו. 
 

ישראל נזהרת, בתבונה, שלא להתבלט באירוע הזה. על פי הדיווחים מסוריה, התקיפה בסוף השבוע שעבר נגד בסיס איראני באזור כיסווה בוצעה בחימושים ששוגרו מהקרקע, ללא מטוסים בשמיים. בימים שקאסם סולימאני עסוק בעיראק ובמפרץ, אין לו פנאי להתעסק בתקיפות ישראליות בסוריה, אבל גם לא כדאי להציב בפניו מטרות מפתות. 
 

לישראל אינטרס ברור לראות את איראן הולכת להסכם גרעין חדש, כזה שירחיק אותה מיכולת גרעינית לדור וגם יגביל את התפשטותה באזור. בירושלים לא יכלו לנסח טוב יותר את 12 הנקודות שהציג שר החוץ מייק פומפאו כבסיס למו"מ על ההסכם הבא.
 

הסכם הגרעין שחתם אובמה, מחפיר ככל שהיה, נתן לישראל משהו שאנחנו לא יכולים להשיג בעצמנו: דחייה של שנים בפרויקט הגרעין האיראני. חיל האוויר שלנו יידע, אם יידרש, להשמיד את מתקני הגרעין באיראן, אבל שום פצצה או טיל לא ייקחו מאיראן את הידע הגרעיני שכבר צברה. לאיראן יש ויישארו היכולת והידע לפתח פצצה גרעינית. הסכם מטפל במוטיבציה האיראנית ויוצר משוואה שבה לא כדאי להם להמשיך במרוץ לפצצה.
 

איראן עוד לא בשלה לחזור למו"מ על הסכם חדש, אבל בסקאלה שבין הליכה לעימות עם ארה"ב לבין חידוש המו"מ - היא מבינה שיש רק אלטרנטיבה ממשית אחת. לכן היא גם לא פורצת את כל המסגרות של ההסכם הקיים - מה שיגרום גם לאירופה להתייצב מולה. האיראנים קיוו למשוך זמן עד שתסתיים הקדנציה של טראמפ, מתוך הבנה שכל נשיא שיחליף אותו יהיה להם טוב יותר. 
 

עם כל יום שעובר הם סובלים יותר ומבינים גם שיש סיכוי טוב שטראמפ יעמוד מולם לעוד ארבע שנים. עם החקירות ברקע הוא זקוק נואשות להישג בינלאומי שיהדהד בשנת הבחירות הקרבה, ואיראן נראית כמו המקום להשיג אותו. לאירופה אין שום דרך לחלץ את האיראנים ממצוקת הסנקציות, וגם סין, שאיתה מנהל טראמפ מלחמת סחר, תקריב בלי למצמץ את איראן, אם זה ישפר את מעמדה מול האמריקאים. אם יצטרפו הסינים לסנקציות, זה יאיץ את הקריסה הסופית של הכלכלה האיראנית. האינטרס שלנו הוא לסייע לאמריקאים להשיג הסכם עם איראן עוד בקדנציה הנוכחית של טראמפ ובימי חייו הלא־רבים שנותרו למנהיג הנוכחי של איראן.