חומות של תקווה

ביום עצמאות אחד, לפני כמה שנים, החליטו לשדר כמה ראיונות מכוננים שקיים דן שילון עם האושיות שהתארחו בתוכניתו לאורך השנים. אחד הראיונות היה עם יצחק אברג'יל, באותה תקופה אסיר ואחד מראשי הפשע המאורגן בישראל. כשדן שילון הציג אותו בשמו ובתוארו ומיד אחר כך עברה המצלמה אליו, חשף יצחק שיניים בחיוך שובה לב, הניד ראשו קדימה ושאל "מה?" כלא שומע. משהו בתנועה הזו, בחיוך הזה ובעיניים החכמות (יש שיגידו מדי) שבה את לבי. חקרתי קצת על הבחור. נו, נאמר את האמת? הוא הכל חוץ משה תמים או מנציג יפי הבלורית והתואר. אבל בראיון ההוא, בשפה גבוהה, בווידויים הכנים על כך שנכנס אל בית הסוהר כאנאלפבית, ובאמצעות אסיר אחד שלקח מחברת ועט והתחיל ללמד אותו את האותיות ואת צירופן יחד, הכיר את עולם הספר ומאז גמע כל ספר שהגיע לתאו - רחמי התעוררו כלפי העבריין הצעיר. ולא רק אני חשתי כך אלא גם שרים, חברי כנסת ואזרחי המדינה. הוא אף זכה לשחרור מוקדם ומעולם לא הרפה מן הספרות. בין קריאת ספר אחד למשנהו עשה עוד כמה דברים שאין צורך או מקום להרחיב עליהם את הדיבור יותר מדי, אבל במילה הכתובה ובדמיון הקודח הוא דבק.

לעתים הראיון הזה חולף בראשי, ואני לא יכולה שלא לקנא באסירים היושבים בתאיהם הצפופים במגוון בתי הכלא במדינה. אומנם חופש פיזי אין להם, אבל חופש מחשבתי - כמה שרק ירצו. השב"ס בנה פלטפורמת חינוך רצינית ומעמיקה המלמדת קרוא וכתוב, כתיבה יוצרת ואף לימודים לתואר ראשון. הם לא עסוקים בזוטות, בחשבונות, בחובות, באינטרנט הממכר ובלנשום אבק דרכים מחניק בכל תחילתו של יום. פעם הציעו לי להעביר סדנת כתיבה באחד מבתי הכלא בצפון הארץ. אז עוד הייתי חסרת רישיון, ולצערי זה נפל על זה. התבאסתי נורא. היחידה ששמחה על הביטול הייתה אמי, שאמרה "את בטוח תתאהבי שם באחד האסירים, ואז הלך על כולנו". ביטלתי את דבריה ("זו עבודה, את מדברת שטויות"), ובסתר לבי ידעתי כמה היא צודקת. ככל שהזמן עבר חיכיתי לאינטראקציה מסוימת עם בתי הסוהר, בתור חובבת הליכות לא זהירות על הקצה ולכלוך, כמה שיותר לכלוך, אני לא יכולה שלא להימשך לשם, לאנשים שהחברה הקיאה מתוכה.

לפני חודש הגיע טלפון מאישה בעלת מבטא צרפתי בשם קרין. "שלום, מרסל. אני קרין, המייסדת של רדיו פוקוס המשדר מכלא איילון לכל בתי הכלא בארץ. אנחנו וענף החינוך של שב"ס חשבנו על ‘תחרות הסיפור הקצר של אסירי המדינה', מה דעתך לשפוט?", שאלה בקורקטיות. "כן! בטח! שלחי לי סיפורים", כמעט התחננתי. "רגע, מרסל", המשיכה, "חשוב לי שתדעי שאין לנו כל כך תקציב...".

"תקציב?", תהיתי ובראשי פניו הזועפות של הסוכן שלי, "מי בכלל ביקשה כסף?". קרין התרגשה: "תודה רבה, מרסל! בחודש הבא אשלח לך את הסיפורים של האסירים שיכתבו, אני צופה שיהיו 20 או 30, שוב תודה!", אמרה וניתקה את הטלפון.

חודש שלם חיכיתי לסיפורים. למעשה, גם עכשיו, כשאני כותבת אליכם מבית קפה קטן ביפו, אני עדיין מחכה. הם צריכים להישלח אלי בכל רגע. אף אחד לא ציפה שהמילה הכתובה תשחרר כל כך הרבה כלואים. על קירות בתי הכלא אופק, נווה תרצה, מעשיהו, אשל, איילון ועוד ועוד נתלו שלטים גדולים המבשרים על תחרות הסיפור הקצר הקרבה ובאה. ברדיו האסירים בישרו השדרנים (אסירים גם הם) שהסיפורים שיישלחו חייבים להיקשר לאחד מהנושאים הבאים: "פגישה שהייתה לי", "משהו מצחיק שקרה לי" או "חלום שהיה לי". הפרס לזוכה בתחרות כמעט לא הוגדר. מפאת רמת מסוכנותם של חלק מהאסירים, לא יכלו בשב"ס לתת להם "פס" הביתה או יציאה לכמה שעות. אז בינתיים וכדי שיהיה תמריץ, הובטח לסופר המהולל והזוכה להגיש תוכנית שלמה ברדיו הכלא, שתעסוק כולה בסיפורו, יחד עם מנגינות רקע יפות, אפקטים ושירים שיבחר.

זה הספיק. למעשה, את 30 הסיפורים שלהם קיוו שם בצוות רדיו פוקוס, קיבלו המפיקים כבר בשבוע הראשון. בשבוע השני הגיע שליח ומסר עוד 20 סיפורים, חלקם מודפסים, ממוספרים ומנוקדים, עטופים בניילונית ישרה, וחלקם בכתב יד, מלאי שגיאות ואיורים קטנים, המספרים את מה שלא ניתן היה לכתוב. בשבוע השלישי והרביעי על שולחנה של קרין נחו כבר יותר ממאה סיפורים של אסירים המבקשים לספר, להשמיע את קולם דרך הכתוב ולצעוק "אני לא רע! הנה הסיפור שלי, היווכחו בעצמכם". לדברי קרין, בסינון הראשוני של הסיפורים היא בכתה לא פעם, היו מקומות שבהם התיאורים הגרפיים עלו על כל דמיון והעלו בה בחילה נוראית. האסירים המשתתפים בתחרות הם אסירים פליליים, החל בכאלו היושבים על אונס ועד לכאלו שרצחו את בני משפחתם או אהובתם משכבר הימים. ברגע שנח העט בידיהם, לא יכלו לחדול. השתמשו בגוזמה בדימויים כמו "סוס דוהר" כדי לבטא את כוחם או "לילה קר ואפל" כדי להביע בדידות ואווירה קודרת המלווה את חייהם מהיום שבו בכו את בכיים הראשון.

***

שבוע הספר בעיצומו. אני עומדת מדי יום ביומו בכיכר רבין וחותמת על ספרַי. אנשים מכל קצוות הארץ מגיעים כדי להתחכך בסופרים האהובים עליהם (אף שאם תרשו לי, אייעץ לכם שלא לעשות כן, לעולם אל תפגשו את הגיבור שלכם במציאות!), להתחדש בספרים חדשים במחירים נמוכים ולהוכיח שטרם נס לחו של עם הספר. אני מביטה עליהם, על החיילות הסופרות את השקלים, על החרדים המתגנבים בשקט ובצנעה לרכוש ספרי "חול", על המבוגרות התרות אחר הסופרים שאותם הן מלוות נאמנה עוד מהתקופה שבה הדף היה קדוש, ועל הילדים הנוגעים בפעם הראשונה בספר עם ריח חדש ופוערים את עיניהם לאור צבעוניותו.

באותה העת מחשבותי נודדות גם אל עבר בתי הכלא, אל אלו שחטאו לאדם, לאישה, לטף ומרצים שם את עונשם - הם ומצפונם. אני תוהה מה יכול היה לקרות לו הייתה אמם שותה קצת פחות, לו אביהם לא היה מהמר על ביתם ולו חברי הכנסת היו מקציבים תקציבים לשכונה שבה גדלו במקום לשכונות המשופעות בכסף, וקשה לי שלא להיעצב. כי מה אדם צריך כדי להכיר בעובדה שהוא שווה? שהוא יכול להתאהב? להקים משפחה? להיכנס להרפתקה אך גם לצאת ממנה? להרוויח כסף בכבוד ולהיזהר ממוקשים בדרך? ספר. ספר שיציג בפניו דמויות מלוכלכות, כאלו הממתינות לנזיד עדשים בתור ארוך של עלובי החיים, אבל בסוף היום ישנים עם בטן שבעה ומצפון נקי. מה ילד שגדל כמו שאלו גדלו צריך? מישהו שיקריא לו, שירשה לו לדמיין, שיגיד לו שמעבר לחומות המאיימות קיים עולם ובעולם הזה, אלף דרכים ללכת בהן, ויש חמלה, אהבת אדם, דפים לכתוב עליהם ואנשים שמאמינים בך.

ממש עוד מעט אקבל אלי את הסיפורים. את סוף השבוע כבר פיניתי ואת המחשב הטענתי. לא יודעת איך אבחר כמה מכל הסיפורים, ואני קצת שמחה שאת הזוכה הסופי יבחר מאיר שלו ולא אני. דבר אחד אני יודעת: שאחפש את הדף הכי רטוב, שנשפכו עליו הכי הרבה דמעות, כדי לתת לו ציון 10 ומנות גדושות של תקווה.

ככה אני כתבתי - בדם, יזע ודמעות, ולבסוף התקווה השתלמה.

בכל יום, בכיכר רבין, אני נוכחת שיש אור מעבר לחומות. יש המון קרניים של אור.