יחסי ממון: וואו איזה שבוע. בטיפשותי כי רבה היא, התרתי לדוור, שבשבילי הוא שליח השטן, להטריד אותי בקפה, ולהחתים אותי על דואר רשום. מעולם לא קיבלתי משהו חיובי בדואר רשום, כך היה גם הפעם: דוח שנתן לי שוטר מתנדב כבן 75, שמאס עד כדי כך באשתו עד שהסכים להתחפש לנציג החוק רק כדי לא להיות בבית.
הבנתי את מצוקתו, ואף הסברתי לו ברכות שהוא עשה את הצעד הנכון. זה קרה ב־2017, וזה היה אמור לעלות לי 250 שקל. אוקצור, זרקתי את הדוח כהרגלי, ועכשיו המדינה־קרקס שלנו רוצה 412 שקל, טבין וטקילין. טלפנתי לכיפוש, כי מה אני מבין בזה, ושטחתי בפניה את מצוקתי. "תתקשר למספר שמצוין בדוח, היא הורתה לי, "ותשלם אותו עכשיו". "רות, היישר", השבתי וטלפנתי לקלגסים במטרה להיפרד מהכסף.
אלא שאז אמרה הגברת החביבה ליזה שבמרכז הגבייה ממתין לי עוד דוח של רשות השידור, חולירע יאסנה, שרוצה ממני 1,663 שקל, עכשיו. הרגשתי שמתפוצץ לי וריד במוח, ובהיסח הדעת התחלתי ללטף את בית החזה, כי באמת נרשמה אצלי תעוקה. "תגידי לי, גברת ליזה", פניתי אליה בנועם הליכות שגרתי אצלי, "לא חיסלנו את המפגע הזה של האגרה בסיכול ממוקד? מה זה זה חוב?". היא צחקה וענתה: "אתה צודק, אבל זה חוב ישן מ־2012 עד 2014. ואם לא תשלם, נעקל לך את חשבון הבנק".
"ליזה, תקשיבי לי טוף־טוף", הטירוף שלי זינק לגבהים חוץ־אטמוספריים, "אני לא מגיב טוף לסחיטה באיומים. מצדי שכל הבניין ושכל המנהלים שלך יוציאו ת'כסף רק על תרופות לצרעת. נמאס לי לממן כויללים, נמאס לי לממן כליאה בתנאי קייטנה לאסירים ביטחוניים. בשנתיים שאת מציינת לא היה ברשותי מקלט טלוויזיה. גרתי אצל אשתי, עד היום אני גר אצלה. הנה הטלפון שלה, תאמתי את המידע. בילדים שלי אני נשבע לך. למה החאווה הזו למה? לא מספיק שהמסים שלי (47% ניכוי במקור) מחזיקים שכונה בביתר עילית ורחוב בבני ברק? דייייי, נמאסתם עלי".
אבל ליזה, שהדגישה בפני שהיא רגילה לתגובות האלה, ושהיא בסך הכל מבצעת את עבודתה, אמרה ביובש שגם אם הנימוק שלי הוא נכון ואמיתי, הרי לא דיווחתי לרשות השידור שאין ברשותי מקלט טלוויזיה - אף על פי שגם לא הייתי מנוי בכבלים ו/או בלוויין. אבל היא הבינה את מצוקתי ואמרה כך: "אני אתקשר לאשתך. אם היא שילמה אגרה והיא תצהיר שגרת אצלה, אקבע לך פגישה ברשות האכיפה, ושם יבטלו לך את הקנס".
הודיתי לה והוספתי שתקבע פגישה, כי כיפוש דוגלת בשיטה הכנועה לשלם לכל החולירע יאסנה השלטונית בהוראת קבע. אז קבענו פגישה ביום ראשון ב־08:40.
אני וכיפוש התייצבנו בשעה היעודה, ופגשנו באלכס החביב. "בוקר טוב לכם, אין לכם מזל היום, כי המחשב לא מתיר לי להיכנס לתיק. אני אעלה למעלה ואתם תחכו", הוא אמר. כיפוש אחזה ברגלי בחוזקה, כי הבחינה שהתחלתי להזיע מעצבים. "בסדר, אנחנו כאן, נמתין", אמרה.
"למה תמיד את נחמדה ומכילה כזו", אמרתי לה בעצבים. "מה זה המחשב לא נותן לי להיכנס? באת בבוקר לעבודה? אז לפני שהלכת לשתות תה ולאכול כריך, תבדוק את המחשב! מה את נחמדה אליו?". היא חדלה לשחק באיזה משחק מטומטם בסלולרי, הסתובבה אלי ואמרה: "מאמי, לך תמצא לך מקום לעשן. אנחנו כבר פה, ואנחנו נחכה לו. אין מה לעשות".
התנחלתי בחדר המדרגות ופגשתי שם עוד כמה שבורים כמוני. "איזה מדינה זבל, קוף, הא? למה אתה לא אומר ברדיו שהם זבל?", שאל אותי איציק, שיש לו קיוסק "גמדי" לטענתו, וכדי שלא ייחנק - שוב, לטענתו - הוא שם שני שולחנות בחוץ ושישה כיסאות. "אנשים אוכלים בגט חביתה ושותים מיץ. למי זה מפריע באבן גבירול? תגיד לי למי? למה הסירחון הזה של העירייה נותנים לי 750 שקל רפורט? זה יותר מהיומית שלי, ובאמא, קוף, הסכום עלה ועכשיו הם רוצים ארבע וחצי אלף ריבית ו'דוניה'. למה מה, אני מוכר סמים?! כולה בגטים, סיגריות ושתייה קלה. קצת טוטו־לוטו וזהו. בקושי עושה יומית".
"תגיד איציק, הצבעת בבחירות לעירייה?", שאלתי. "כן, בטח. לחולדאי. ראש עירייה טוב, שומר על ניקיון, אבל הורג אותי, באמא. מאיפה אני אביא ת'כסף הזה?". "רגע, רגע, תרגיע. ולמי הצבעת בבחירות באפריל?". "די קוף, אתה אמיתי? אנחנו רק ביבי. מה נסגר איתך? רק ביבי". "יופי, איציק, סחתיקה, אז תפנה לביבי והוא יעזור לך. מה אתה נופל עלי, שאני עצבן על הבוקר עם אגרת רשות שידור שנפלו עלי על פארש. אני אומר לך איציק על פארש, לא היה לי טלוויזיה, אז על מה לשלם?".
איציק פרץ בצחוק והצית סיגריה. "צ'מע, אתה בסדר. אתה משלנו, משל ביבי. אתה רק לא מודה. הנה, אין לך טלוויזיה, בטח אין לך אוטו על השם שלך, בביטוח הלאומי אתה בטח רשום מובטל ועולה פעמיים בחודש לחתום אבטלה, הולך להסבה מקצועית ודואג שיזרקו אותך מהקורס. אתה בסדר אתה. יאללה, שלם להם, כי נפלת בשיטה. שלם להם שיישרפו מהכסף ותמשיך רגיל יא זאלמה. צ'מע לאיציק, שלם ולך".
כיפוש התקשרה לדווח שאלכס חזר מהבירור הביטחוני. דהרתי אליו רק כדי לשמוע אותו מסביר לאישה שמשום מה הוא לא מאתר את מספר התיק במחשב. "אז מה, אני לא חייב? תן לי פתק אישור", אמרתי לו. "רגע, רגע", אמר אלכס הרוסי, "אתה נורא ממהר ומלחיץ אותי. חכה רגע, אני אמצא. ממה אתה מזיע ככה? חם פה?". הבטתי בו ואמרתי לו שחם לי בגלל הקנס, שהוא פארש. "כן, ככה כולם אומרים", הוא אמר ביובש.
אלכס איתר את התיק, החתים את כיפוש על תצהיר אחרי שווידא שהיא שילמה כצפוי את החאווה של האגרה, ובא לציון גואל. יצאנו למעלית, ושמעתי את איציק הקיוסקאי - החבר שלי מהמדרגות - מקלל ושואג על הפקידה מהגבייה: "על מה קנס?! על מה? מה עשיתי, פיגוע טרור?!". שני שוטרים הסתערו עליו וכפתו אותו והוליכו אותו כפוף במדרגות. נזכרתי בחיוך בהצעה שלו לשלם וללכת. מדינת משטרה.
ברחוב כיפוש נתנה לי חבילת המחאות דחויות, ושלחה אותי לבנק שלה עם הוראות ברורות. "תן את זה לחלי. תגיד שלום, תמסור לה את המעטפה ותלך. אני מבקשת לא לריב. תסתכל עלי: לא לריב! הבנת אותי? תגיד שהבנת, ותטלפן אלי אחרי שמסרת לה. ביי מאמי". "רגע, כפרע. אין לי זמן היום", ניסיתי להתחמק, "אני חייב ללכת הביתה להתקלח, ויש לי פגישות. הבנק שלך זה בגן העיר, אין חניה שם. למה לא תלכי את, על הדרך לעבודה?".
"כי אני מאחרת כבר בגלל השטויות שלך. מה להתקלח? לפני שעה התקלחת. בדרך לחברים שלך, תפקיד". "העין שלך על המקלחות שלי? הזעתי פה למוות. אני קרוב לאיבוד נוזלים. איך שאת רואה אותי, את רואה נער שליח. למה ככה?". "מאמי, אל תתחיל איתי", היא סיכמה, "אתה לא מוגבל בזמן, אני כן. דבר איתי, ביי".
אז נסעתי לכיוון גן העיר, חגתי מסביב לבלוק כמו חוני המעגל, ונזכרתי בימים שלי כנהג לימוזין בניו יורק לפני 30 שנה. הייתי פולט פסולת אנושית מוול־סטריט לברוקלין הייטס, כשזוג הברוקרים מאחור נותן באף פסים של קוקאין, אחרי ההפי־אוורס בברים, שבהם שתו ליטר של מרגריטה בטעם תות. אני רק התפללתי שלא יקיאו, ויאלצו אותי לשטוף את הרכב ברחיצה מיוחדת של פסולת ביולוגית בעלות של 150 דולר. ברגע שהם צלעו החוצה, נהגתי במהירויות מטורפות כדי להגיע לפיק־אפ הבא. תמיד איחרתי, וכשחיפשו אותי בקשר, הייתי עונה: "אני מסתובב מסביב לבניין, כי לא נותנים לחנות. טו־מיניטס".
כשהנוסע היה נכנס ל"לימו" עם החליפה והעניבה, ואומר: "איחרת. אני אתלונן בחברה", הייתי מביט בו באמצעות המראה, מקווה שיתפגר עכשיו - ואפילו אם יחרחר לא אבצע בו החייאה - ומגיב: "אני מצטער, אדוני, זה לא יקרה יותר. לאן אתה צריך להגיע?". והוא היה עונה: "להרטפורד קונטיקט. אתה תחכה לי שם שעתיים, ותחזיר אותי לכאן".
כן, נסיעה של 500 דולר פלוס 100 דולר המתנה, 18% טיפ אוטומטי. וואללה, אלו היו ימים שהיה לי הרבה כסף בכיס, גם אם לבשתי חליפה ועניבה, ואכלתי הרבה חרא כדי להביא אותו הביתה.
בחזרה להווה. 45 דקות אני מסתובב במתחם גן העיר, ואפילו החניון מלא. אני שוב מזיע והטריקו השחור נדבק לי לגוף, אבל פתאום נס - נתנו לי להיכנס לחניון. רצתי לבנק, שאלתי איפה חלי, אמרו לי שהיא איננה וביקשו ממני לקחת מספר ולהמתין. טלפנתי לכיפוש להתלונן על המחדל, אבל היא הייתה שוות נפש לסבלי. "אז תמתין", היא אמרה ביובש.
חלפו 20 דקות עד שהגיע תורי. ואז אמרה לי הפקידה שהם לא מקבלים צ'קים. "זה סניף ללא קופות", הסבירה לי. "אני לא מבין, זה בנק? לאשתי ולי יש חשבונות פה? הלוואי שיישרף הבניין, אבל עכשיו!". פתאום נעמדה לצדי איזו דודה בשם מירב, ואמרה שהיא לא אוהבת את טון הדיבור שלי, וגם לא את התוכן. "מה את אומרת, גברת? באמת את לא אוהבת אותי? כי אני מתעב אותך, אז אנחנו בתיקו. לי יש צ'קים. את מתיימרת להיות בוס פה. מה אני צריך לעשות כדי להיפטר מהסחורה שיש לי ביד?".
"יש כאן מכונות להפקדה, ויש דיילות, הן יעזרו לך", אמרה מירב. "בסדר, בואי נראה איך הן עוזרות לי", עניתי לה. הדיילות ניסו לאתר את מספרי החשבונות שלנו, לא מצאו אותם אף שנתתי תעודת זהות, התקשרו לכיפוש וצרחו עליה שהיא הייתה צריכה לבוא - ולא לשלוח אותי. "מבחינתי אתה שודד, שגנב תעודת זהות, ורוצה לגנוב כסף", אמרה מירב בתוכחה, "אני קוראת למשטרה".
אלוהים עזר לי וסתמתי את הפה, כי זה היה עלול להיגמר באבו כביר. או בבית המעצר, או במכון הפתולוגי. אז על מי נפלתי? על כיפוש, כמובן. "תעזבי את הבנק הזה מיד, שמעת אותי?", צרחתי, "גם עושקים אותנו, גם מתייחסים אלי כאל פושע. תלכי לבנק של דביר. אני אוהב אותו עוד מהזמן שהיה שמן. והוא גם כל הזמן שר בלה־צ'או־צ'או־צ'או. למה את חייבת לתת לחולירות האלה את הכסף שלנו? תני אותו לכיפות של המזרחי, מה ההבדל תסבירי לי? קיבלנו מהם מתנה פעם? תעזבי אותם מיד, היום".
אבל כיפוש יושבת במשרד ממוזג, החיים שלה תותים, מה אכפת לה שהעבד שלה נוטף זיעה, שאפילו הסיגריה שלו נרטבת מהטיפות? אז היא פתחה באתר ואמרה לי שיש שני סניפים אחרים בעיר שמקבלים כסף. אני כנראה חזק מאוד, שלא התמוטטתי במקום. הורדתי כפכפים ורצתי יחף לחניון. טלפנתי לשימון, שקבעתי איתו בקפה ואני מאחר לו כבר בשעה, ורק התפללתי שלא עזב והלך לשנ"צ. הוא ענה, קילל אותי ארבע דקות רצופות, ואז אמרתי משפט חכם: "שימעל'ה, אני בצרות. אני צריך שתעזור לי". מיד השתנה לו הטון והוא אמר: "מה קרה, אבא? מה אתה צריך?".
הסברתי לו את המצב הרעוע, והוספתי שאני צריך אותו שיחכה באוטו, כדי שאני אלך לבנק המטונף, להיפטר מהסחורה של כיפוש. "אין בעיה, חיים שלי. תבוא, אני מחכה. אני גם מביא לך משקה האלים עם קרח טו־גו. רק אל תהרוג מישהו בדרך. סע לאט". הגענו למרכז המסחרי ורצתי מהאוטו, איזה איש כבר רצה לנעול את הדלת, התחננתי כמו איזה שב"ח לפני פקחי רשות ההגירה, והוא הסכים לפתוח לי. צדיק בסדום, אולי היחיד בבנק הזה.
שוב לקחתי מספר והמתנתי לתורי בתחושה של תבוסה שהלך היום לגמרי. הגעתי לדלפק, והפקידה אמרה לי שהצ'קים לא על שמי. אמרתי שנכון, אבל הנה תעודת זהות, והנה הספח שכיפוש היא אשתי אפילו לפי החוק של הרבנות. הגיע איזה מנהל להתערב בסוגיה, שוב טלפנו לכיפוש, ואמרו לנו שגובים מאיתנו 5.80 שקלים על כל פעולה. היו בחבילה 14 המחאות. הזיעה נזלה ממני גם מאחורי הברך על השוק לכיוון הקרסול. "תחתום לי רק על הטופס, שאתה מאשר את הגבייה", ביקשה הפקידה.
"רגע, אני רוצה להבין, ברשותך. הבנק גובה ממני 5.80 שקלים לרישום המחאה, וגם 21 שקל על משמורת. איפה אתם מאחסנים את הסחורה, בכספת של מלון בוטיק בתל אביב? כי כאילו בואי נהיה רציניים, אני במתיחה של יגאל שילון?". היא ענתה בשקט, שזה מה שהמחשב קבע, והיא בסך הכל מבצעת הוראות. אז חתמתי לה, ובמקביל שקלתי אפשרות להזכיר לה שאת המשפט הזה בדיוק אמר אדולף אייכמן לתובע גדעון האוזנר, ובסוף הוא גמר על חוט ברמלה. אבל שתקתי.
יצאתי משם, השמיים היו כחולים. הדלקתי סיגריה, ירדתי במדרגות והכפכף התקפל והתרסקתי על הבטון. זה נגמר בציפורן שבורה בבוהן, וקצת שריטות. הגעתי לאוטו כשאני ממלמל "אוי־אוי", והתיישבתי בכבדות. "מה אוי, בנזונה", צרח שימעל'ה, "שעה אני נשרף כאן בחום, ואתה בא לי באוי. מה עשו לך, אנסו אותך?". "יותר גרוע, שימון. אין לי כוח לדבר, אני שחוט". "טוב, בוא ניסע לאיתן", הוא סיכם. "הוא יפנק אותנו באוכל, וגם תקפוץ לבריכה אצלו. מים קרים, זה ירגיע אותך". "יאללה, בוא ניסע", הסכמתי, "מה אתה אומר, אולי נסגור את הטלפונים? שלא תיפולנה עלינו הנשים עם עוד שליחויות? כיפוש יודעת שאני שונא בנקים ובירוקרטיה, אבל משפיטה אותי כאילו אני סנג'ר בסדרה 'אוז'. סגרת את הטלפון?"
"בטח, אחי. אני אומנם שומע רק באוזן ימין, אבל שומע טוב. למה מי יתקשר עם בשורות טובות? אראלה ממפעל הפיס? עשר שנים היא לא התקשרה, למה שתתקשר דווקא עכשיו?". "צודק, גבר. הסלולרי זה אסון, אני אומר לך".