האישה היפה הזו ישבה לידי על אבן בחצר ירושלמית. אולי "יפה" זו לא ההגדרה המושלמת, אלא "על־אנושית". על־אנושית לא במובן המלאכי, אלא במובן האניגמטי, הלא מפוצח. הסתכלתי עליה ולא הבנתי כלום. הכל היה במקום, ושום דבר לא היה שם. היא הסתכלה עלי בחזרה. את זה יכולתי לזהות בוודאות, כי העיניים שלה היו נעוצות בי, אבל זה הדבר היחיד שיכולתי לזהות.
הסתכלנו זו על זו, והיא נראתה לי כמו האימוג’י הזה, שאין לו שום סימני הבעה. זוג עיניים וזהו. כלומר הייתי רוצה לכתוב שהיא נראתה לי מוכת תדהמה, שמחה, מתפלאת, נרעשת, סולדת, אדישה או נפעמת, אבל מה שהיה שם היה בעיקר כלום. היא הייתה כה מתוחה ומוזרקת מכל כיוון, שרק אחרי כמה דקות של שיחה הבנתי לאן נושבת הרוח. והרוח, איך אגיד, הייתה רוחות. לא סתם רוחות, רוחות מלחמה.
הסתכלנו זו על זו, והיא נראתה לי כמו האימוג’י הזה, שאין לו שום סימני הבעה. זוג עיניים וזהו. כלומר הייתי רוצה לכתוב שהיא נראתה לי מוכת תדהמה, שמחה, מתפלאת, נרעשת, סולדת, אדישה או נפעמת, אבל מה שהיה שם היה בעיקר כלום. היא הייתה כה מתוחה ומוזרקת מכל כיוון, שרק אחרי כמה דקות של שיחה הבנתי לאן נושבת הרוח. והרוח, איך אגיד, הייתה רוחות. לא סתם רוחות, רוחות מלחמה.
היא ציינה בפניי שהיא אוטוטו פורשת לפנסיה. עוד כמה שנים ספורות של עבודה, והופ, היא חופשייה לדאות למרחבים. אני, שכבר צברתי קמט־שניים־300 של הבעה, לא יכולתי שלא להסתיר את השתאותי. "בת כמה את?" שאלתי. "בת כמה אני נראית?" היא השיבה לי בשאלה שאסור בתכלית לענות עליה, וגם אם כן, תמיד להוריד עשור מהמספר שעולה בראש.
"אני באמת לא יודעת", אמרתי. "אני בת 62", אמרה לי בסיפוק. כלומר אני חושבת שזה היה סיפוק. לא בטוחה. כי ההבעה אמרה – נכון – לא כלום. כל קמטי ההבעה שלי, אלו שצברתי במרוצת 45 שנותיי ואספתי לכדי חוויות שמחות, עצובות, מרתקות, מסעירות ומשמימות, התאגדו למחול אחד פרוע. ככל שגברה פליאתי, הנחת שלה גדלה והתעצמה. כך נדמה לי, או לפחות על כך רימז ההמהום שיצא לה מהפה. המהום של נחת.
"אני באמת לא יודעת", אמרתי. "אני בת 62", אמרה לי בסיפוק. כלומר אני חושבת שזה היה סיפוק. לא בטוחה. כי ההבעה אמרה – נכון – לא כלום. כל קמטי ההבעה שלי, אלו שצברתי במרוצת 45 שנותיי ואספתי לכדי חוויות שמחות, עצובות, מרתקות, מסעירות ומשמימות, התאגדו למחול אחד פרוע. ככל שגברה פליאתי, הנחת שלה גדלה והתעצמה. כך נדמה לי, או לפחות על כך רימז ההמהום שיצא לה מהפה. המהום של נחת.
ואת, בת כמה את, שאלה אותי בחזרה. "בת כמה אני נראית לך?" השבתי לה בשאלה שאסור, אבל אסור בתכלית, לשאול. והיא ענתה. היא לא שמעה על החלק השני של תקנות הגיל, אלו שאוסרות על תשובה כנה. "בת... בת... 50!", אמרה. לקח לי שני רגעים להתעשת. רגעים זה הרי זמן בלתי מוגדר. אולי זה היה נצח. לא יודעת. "אז את לא רק יפה מאוד ונראית צעירה מאוד, את גם מאוד נדיבה", חייכתי אליה. שלחתי חיוך צדדי קטן, כדי שלא יתקלקלו לי עוד קצת הפנים האלה שמסגירות את הגיל שלי ודוחסות לתוכו עוד איזה אקסטרה חמש שנים.
***
בפנים שניצבו מולי זיהיתי זיק של אושר שהפך לנהרה של ממש. את זה גם 600 מזרקי בוטוקס וחומצה היאלורונית - לא יוכלו להסוות. ניסיתי לחשוב מה לה, לאישה הזו, שוודאי חתומה על הישגים מהישגים שונים, מה לה שתשמח כל כך בעובדה שהיא נראית צעירה. האם זה הופך אותה לצעירה? האם זה מוחק את שנות חייה והניסיון שצברה? האם גם אני, בסתר לבי, אישה מוזרקת שכל מאווייה מסתכמים בכך שיגידו לילדיה: "אמא שלכם נראית כמו אחותכם"?
האם זה לא כמו להצטרף למועדון החמש של המכוניות, לשפץ את החוץ ולהתעלם מזה שלמרות ההשקעה והיופי החיצוני, נסיעה מירושלים לחיפה עדיין תארך שש שעות, לא כולל הפסקות? האם מועדון החמש צריכות לשאוף ללוחית זיהוי חדשה? האם זה ישנה את הקילומטראז’ שלהן? אני שואלת ואין לי תשובה. בעצם יש לי. את הקמטים שלי הרווחתי ביושר. כל קמט מספר סיפור. אם ארצה סיפור חדש, אשקול אותם שוב. בינתיים, הם הסיפור שלי.