רק 30% מנפגעי ונפגעות תקיפה מינית מעיזים ומעיזות לשתף ולהתלונן. השאר - בדרך כלל הנפגעות - יעדיפו לשאת על גופם ונשמתם את הצלקת כל ימי חייהם, בלי לשתף. כי לא יאמינו. כי כאב מספיק, אז למה עכשיו לחטט בפצע. כי יאשימו אותי. כי אני מאשימה את עצמי, איך לא הבנתי. כי אני מפחדת מהמפלצת ההיא ששינתה את פניה ובבת אחת החיוך המתוק והאהבה הפכו לאונס, שבמהלכו הוא אמר לי שזה טוב ולא כואב, וכמה קשה לילדה שרגילה לסמוך על מבוגרים לגלות שיש אנשים אפלים. שצלם מרובה מחמתם. 
והנה ילדה קטנה בת 7 מבנימין, יחידה ותמה, אזרה אומץ. אומנם לא מיד, אומנם בטיפין טיפין - אולי כי זה היה כל כך מפחיד עד שהגוף והזיכרון נכנסו לשיתוק. אבל היא הצליחה לשחזר מה היה שם ברגעי החושך האלה, והיא הצליחה לקום ולספר. 
ההורים, שנמצאים ברגעים הקשים בחייהם, הולכים למשטרה לאחר התלבטויות, ומה יצא להם מזה? חקירה שמנוהלת ברשלנות חובבנית, עורך הדין של הנאשם שמדליף פרטים מהחקירה וחושף כך את זהותם וחוסר אמון שמפגינה התקשורת ומפגין הציבור ברשתות החברתיות. עכשיו הם שואלים את עצמם ובצדק, למה היינו צריכים את זה, למה הילדה צריכה את זה? המשמעות העתידית ברורה - ילדות שעכשיו נחשפות לסיפור אומרות לעצמן: אשמור את הפגיעה בבטן ולא אגלה לאף אחד מה היה, אחרת גם כולם יידעו מי אני וגם לא יאמינו לי. 

אני כבר יכולה לומר לכם: רוב הסיכויים שהוא לא יורשע. 85% מתיקי עבירות המין נסגרים בפרקליטות עוד לפני הגשת כתב אישום בגלל מחסור בראיות שיחזקו את עדותה של הנפגעת. הרבה פעמים עובר זמן עד שהמתלוננת מעיזה לספר ולהתלונן - לא רק שבוע או שבועיים, לפעמים נדרשים לה חודשים ואפילו שנים - ולכן הרבה פעמים קשה להביא ראיות מספיקות להרשעה. הפרקליטות בארץ לא רוצה לקחת סיכון בבית המשפט, אבל זה ממש לא אומר שהחשוד לא עשה את המעשה.
וכמו במקרים רבים, גם כאן יש לנאשם מי שמגן עליו. יש לו חברים שמספרים איזה איש משפחה הוא, יש לו קולגות שמספרים איזה איש אינטליגנטי עבד איתם, יש לו עורך דין שמספר כמה הוא צודק. וישנה התקשורת הישראלית שנגררה השבוע פעם אחר פעם: בפעם הראשונה הם הפכו את הסיפור לכותרת ראשית רק אחרי תסיסה ציבורית, ובפעם השנייה נגררו אחרי בעלי אינטרסים שרוצים להוציא את האיש זכאי. גם עורך דינו שטען "הוא דרייפוס", וגם אנשי הקהילה החרדית שחוששים שאם החשוד יורשע, בית הספר יהיה חשוף לתביעה אזרחית על כך שלא מנע ולא טיפל כמו שצריך.
# # #
צביעות מספר 1: למשטרה יש סדר עדיפויות משונה. אם צריך להוכיח ששרה נתניהו "ניצלה טעות של הזולת בלא מרמה", הם יזמינו עשרות עדים וישקיעו מיליונים בחקירה מסועפת. אבל אם צריך לחפש את השותפים של החשוד באונס בכפר, זו השקעה רבה מדי. אם צריך לפענח מי כתב גרפיטי בעברית ליד רמאללה, מיד המחלקה היהודית של השב"כ תתערב ותעשה מעצרים מינהליים עד שיתפסו את הפושעים המסוכנים. כי זה הרי "טרור יהודי". אבל לערב את השב"כ בחקירת מקרה של פלסטיני שעל פי החשד אנס ילדה יהודייה? מה פתאום? אין חשד לרקע לאומני. 
צביעות מספר 2: אותם כלי תקשורת, שאין להם שום בעיה לתלות בכיכר העיר חשודים או נאשמים עוד לפני משפט, הפכו פתאום לרחמנים בני רחמנים שמגינים על האיש. שחלילה לא ייפגע אם הוא לא יורשע בסוף. מעניין שכאשר יש חשודים "מתנחלים", הם מיד אשמים - הם וההנהגה שלהם. 
צביעות מספר 3: "אונס הוא אונס, לא משנה מי התוקף ומי הקורבן", "יש כל הזמן עבירות מין חמורות - למה פתאום נחרדתם", נזפו פמיניסטיות, שגם בפרשת האונס בגן העיר אמרו שממש לא משנה שהתוקף הוא ערבי, עד שבית המשפט הכריע שהאונס נעשה על רקע לאומני. נכון, עד עכשיו לא ברור אם אב הבית ביצע את האונס, אבל אי אפשר לקבוע שאין אונס על רקע לאומני. אפילו בית הדין הבינלאומי קבע זאת. 
אנג'לינה ג'ולי, שגרירת האו"ם לפליטים, העבירה במועצת הביטחון של האו"ם בספטמבר 2009 את החלטה מספר 1820, שלפיה, "תקיפה מינית שמבצע בן לאום אחד כלפי בן לאום שני באזור המוכר כמצוי בסכסוך לאומי בין שני העמים, ייחשב פשע מלחמה". כשערבי יוצא מהכפר שלו ואונס ילדה יהודייה, הוא פוגע גם בלאום היהודי. בהנחה שאכן היו לו שותפים, כפי שנטען, הטענה שלא מדובר רק בפדופיל שלא עומד במחלה שלו - תתחזק. 
בוועדה בכנסת שדנה בנושא הוצגו נתונים שלפיהם בין 2006 ל־2014, בקו התפר בירושלים דווח למשטרה על יותר מ־800 מקרי תקיפה מינית, מהם 70 מקרי אונס. תשאלו גם את תושבי לוד על צעירים ערבים שמטרידים ותוקפים יהודיות, מה שהם לא מעיזים לעשות לבנותיהם. או מפני שזה יותר נוח להם, כי אצלם הם ייענשו מיד, או משום שנחמד להשפיל את האויב. בכל מקרה, כן חשובה לי זהות התוקף והנתקפת. וכל זאת בלי קשר לעובדה שהלב נשבר גם אם התוקף היה יהודי או אפילו חלילה בן משפחה. אין אדם נורמלי, יהודי או ערבי, שמאלני או ימני, גבר או אישה שלא נחרד מתיאור המקרה כפי שהופיע בכתב האישום.
# # #
בפרשת השבוע - פרשת שלח - חוששים בני העם מהענקים היושבים בארץ, ומשה מרגיע אותם: "אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם". אבן עזרא מפרש את הביטוי "סר צלם" כך: אם אין לגיבור מגן שיגן עליו ויהיה צל לו, לבו ירא. 
אני מאוד מקווה שכל אלה ששמים את עצמם מדעת ושלא מדעת צל לנאשם, מי שזה לא יהיה, יסירו את צלם מלהגן עליו. גם למען הילדה הקטנה שנלחמת על חייה ולמען המשפחה שלה, וגם למען נפגעות שעוד נמצאות בצל. בצל דמויות ללא צלם אנוש. וכמו שכתוב על ימי תיקון העולם: "ונסו הצללים" ו"כבוד ה' עלייך זרח".