אבל בשורה התחתונה פרישת יחימוביץ׳ היא כישלון פוליטי ולא עניין מגדרי

עם פרישתה של שלי יחימוביץ׳ השבוע נשמעו קינות פמיניסטיות על שלוש נשים שעמדו בראש מפלגות בבחירות לכנסת ה־19 - ופרשו כולן. אכן, יש משהו עצוב בנשים שהגיעו רחוק יחסית בפוליטיקה ופרשו לפני שהגיעו רחוק יותר. אך אילו היו נשארות, האם הן באמת היו מגיעות רחוק יותר? שאלה טובה.

חלק מהיכולת להגיע הכי רחוק שאפשר טמון באפשרות לראות איפה טעית. רק כך אפשר ללמוד משהו חדש, להחכים, אולי לאמץ גישה שונה. כך שאומנם עצוב שיש היום פחות נשים בכירות בפוליטיקה, אבל אין מה לקונן. כל אחת מהשלוש המדוברות ניסתה, הגיעה לאן שהגיעה, ותכלס - נכשלה בשלב מסוים במינוף ההצלחה לכוח פוליטי או אלקטורלי רב יותר. ההחלטה לעזוב היא לגיטימית, אבל אינה ההחלטה היחידה שניתן היה לקבל במצב כזה.
 

כל שלוש הנשים הללו דיברו הרבה על חיבורים, ולא ממש השכילו לעשות אותם, לפחות לא לאורך זמן. ציפי לבני נכשלה בהרכבת ממשלה ואז הקימה מפלגה חדשה, נדדה ממפלגה למפלגה, לא הצליחה לתפוס פיקוד בעבודה - עד שהגיעה לגירושים מכוערים במיוחד מאבי גבאי. גם זהבה גלאון לא הצליחה בחיבורים כשעמדה בראש מרצ, אפילו הסכם עודפים עם הרשימה המשותפת לא עלה בידה לעשות, והיא גם נכשלה בהגדלת כוחה של המפלגה. 
 

יחימוביץ׳ הייתה מאוד דומיננטית במפלגת העבודה, אבל נכשלה במבחן הבחירות כיו״ר, ולאחר מכן לא הסכימה להיכנס לשום ממשלה. כגורם דומיננטי במפלגה היא תמכה שוב ושוב ביו״ר זה או אחר, אבל תמיד הגיע הרגע שבו היא התהפכה עליו ודרשה שייקח אחריות ויעזוב, אף שאישית, גם בפרישתה השבוע, היא לא לקחה גרם אחריות לכישלונה של המפלגה.
 

במסגרת השיח הפמיניסטי בתקשורת, עלתה התזה שהנשים האלו לא הצליחו כי הן ערכיות ואילו הפוליטיקה היא עסק מלוכלך. אבל נשים הן לא בהכרח יותר ערכיות, חכמות או מוכשרות. הטלת האחריות על המערכת כשמדובר בנשים - היא לא באמת אקט פמיניסטי. גלאון ויחימוביץ׳ נחשבו לפרלמנטריות טובות, אבל הטיפו למעשים שלא יישמו בעצמן - הן לא הצליחו לפייס בין מחנות (ואפילו להפך), וגם לא היו מספיק טובות במלאכת הבריתות. 
 

הן לא היחידות. תמר זנדברג הצליחה אומנם להגיע לעמדה של ראש מפלגה אבל פשוט לא עשתה עבודה טובה, והוחלפה במהירות על ידי מישהו שנראה הרבה יותר פרגמטי ממנה. לא יזיק לה ללמוד משהו על פרגמטיות מהניסיון הכושל הזה, היא עדיין צעירה ויש לה עוד דרך ללכת. אפשר לומר אותו הדבר גם על אורלי לוי־אבקסיס. גם היא זכתה להערכה רבה כפרלמנטרית, וכשהיה צורך לכרות בריתות כדי להיכנס לכנסת עם כוח, היא נכשלה. אמש היא חברה למפלגת העבודה, כי למדה מהטעות שלה.
 

על איילת שקד כמעט שלא שומעים בשיח הפמיניסטי, וזה מוזר מנקודת המבט של מי שמתיימר לקדם נשים באשר הן. ההצלחה של שקד מאיימת על לא מעט גברים במחנה שלה, בין שבליכוד ובין שבאיחוד מפלגות הימין. בניגוד לפוליטיקאיות שמזוהות עם פמיניזם, היא לא מחכה לרוח גבית מגדרית, אלא משתמשת לבד במלוא יכולותיה כדי להצליח. עוד אין לדעת איפה היא תמצא את מקומה לקראת הבחירות, וסליחה מראש על הניסוח, אבל את החלטתה הכושלת לפרוש מהבית היהודי ולהקים עם בנט מפלגה חדשה, היא לקחה כמו גבר. עם כל הכבוד לשיח הפמיניסטי - זה פמיניזם. שקד לא פורשת תוך זריקת אשמה על ״המערכת״, אלא מן הסתם למדה משהו, וממשיכה הלאה.

אין הנחות

לא כל הנשים בנויות להצליח בפוליטיקה, בדיוק כפי שלא כל הגברים בנויים להצליח בה. האם משמעותו של הפמיניזם היא לתת הנחות לפוליטיקאיות רק משום שהן נשים? לשם השוואה - שתי מנכ״ליות של בנקים גדולים לילך אשר־טופילסקי ורקפת רוסק־עמינח הגיעו לתפקיד שלהן בגלל כישרונן, בלי הנחות. שתיהן אומנם עזבו את תפקידן לאחרונה לטובת מחליפים גברים, אבל הן עזבו מתוך עמדת כוח, ועכשיו הן ממשיכות הלאה לתפקידים בכירים אחרים.
פמיניזם הוא לא רק אפליה מתקנת ודרישה למינוי נשים, זה גם דרישה מנשים בכירות לשאת באחריות כשהן נכשלות. פמיניזם אמיתי הוא חוזק. חוזק הוא לא לצפות להנחות, וחוזק הוא לדעת ללמוד מכישלונות.
 

אז הנה מילה לאותם אנשי תקשורת שקנו בנפש חפצה את פיוטיה של יחימוביץ׳ ש״תש כוחה״ מהפוליטיקה ושהיא מרגישה שאינה יכולה לשנות, ומיד הרכיבו תזות על נשים ערכיות שנפלטות מהמערכת לעומת הגברים שנשארים. יחימוביץ׳ הייתה מחנאית ובעלת קושי אמיתי ליצור מערכות יחסים של אמון לטווח ארוך. כל עוד היא לא תשנה את זה, היא לא תתקן דבר ולא תתקדם באמת. היא גם זו שבחרה בשלב כלשהו להתמקד בפוליטיקה קטנה במקום בעיסוק פרלמנטרי ערכי, ורצוי שתיקח אחריות על הבחירות שלה. אם פוליטיקאים שטוענים שלבם נמצא במקום ערכי לא ישנו את נורמות הפוליטיקה המצחינה, מי בדיוק ישנה את זה? לכן הם (והן) שם. 
 

בלי קשר לפמיניזם, פוליטיקה היא אכן עסק מלוכלך. אבל אגב אחריות - רצוי שיבדקו את עצמם גם אנשי תקשורת שמקוננים על הכנסת שמתקבעת כמקום שבו רצים מאולפן לאולפן במקום לעשות עבודה פרלמנטרית, בעוד הם עצמם מעודדים את התופעה. רבים וטובים בתקשורת הפכו לציידי אייטמים, שמעניקים במה רחבה לפוליטיקאים על סמך דיבוריהם הפרובוקטיביים במקום על סמך מעשיהם האמיתיים.
 

חשוב לבקר ארגונים ומפלגות על היעדר נשים, אבל העצמה אמיתית היא לא רק לספור כמה נשים יש במערכת, אלא גם להתייחס לנשים ולהחלטות שלהן באופן ענייני ולא באופן מגדרי. גלאון פרשה מרצונה החופשי כי כך החליטה, כנ"ל לבני ויחימוביץ'. אם נשים נוספות יתמודדו ויזכו, ויידעו לכרות את הבריתות הנכונות וגם ללמוד מטעויות ולתקן תוך כדי תנועה, יהיו נשים נוספות בכנסת, גם בעמדות בכירות. 
 

אנחנו עדיין רחוקים משוויון, וכרגע יש אומנם פחות נשים בעמדות מפתח גם במערכת הבנקאית וגם בפוליטיקה, אבל ההיתקעות בספירה של כמות הנשים רק מחזקת את הסטיגמה שנשים יכולות פחות. הגיע הזמן להרחיב את השיח הפמיניסטי, ולצד הדרישה לנוכחות נשית - לדעת שגם לנשים מותר להיכשל. איילת נחמיאס־ורבין, למשל, החליטה גם היא לפרוש לאחרונה, אבל ההחלטה שלה לא חוברה אוטומטית לשיח הפמיניסטי. היא לא קוננה על המערכת ולא השתבללה במגדר, אלא קיבלה אחריות על החלטותיה ועל מה שעשתה. יש בכך הרבה יותר עוצמה.