איש אינו יכול כבר לדעת במה נתניהו מאמין, אם הוא בכלל מאמין במשהו

מחר - שבת - ינצח בנימין נתניהו את דוד בן־גוריון. לפחות מבחינת משך תקופת שלטונו. לא נעסוק בהשוואות ביניהם, אבל נערוך סיכום עד כאן. 

בין חסידיו של נתניהו ובין מבקריו מימין ניטש ויכוח רב־שנים: האם נתניהו הוא ראש ממשלה אידיאולוגי או פרגמטי. בין ראשי הממשלה מהימין היו שניים שהאידיאולוגיה הכתיבה במידה רבה את מהלכיהם: מנחם בגין ויצחק שמיר. ארץ ישראל השלמה הייתה חרותה על דגלם. אלו שבאו אחריהם, שרון ואולמרט, שהתחילו בימין וגמרו בשמאל, היו ראשי ממשלה פרגמטיים. הם לא היו מחויבים לשלמות הארץ, והוכיחו זאת במעשיהם ובתוכניותיהם.
 

בחלוקה הדיכוטומית הזאת יש כמובן סדקים. בגין נסוג מסיני ועקר ממנו את היישובים היהודיים (סיני לא היה עבורו "ארץ ישראל"), וגם לסנגוריו קשה להתעלם מהסכמתו ל"תוכנית האוטונומיה" והכרתו ב"זכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני". שמיר לעומתו היה סלע איתן. לא זז מילימטר. שרון בתקופתו היה הבנאי הגדול של ההתיישבות. 
 

הבאים אחריהם היו פרגמטיים. שרון עקר את יישובי חבל עזה וצפון השומרון, כשסגרה עליו המלכודת המשפטית, וכנראה היה מוכן להמשיך בתהליך. בגבולות גדר ההפרדה שבנה ראה תוואי לגבול עתידי עם המדינה הפלסטינית. אולמרט היה מוכן לתת אפילו יותר. רק התיקים הפליליים שהביאו לנפילתו עצרו את האסון.
 

אבל מה עם נתניהו? "הוא בא מבית ימני", אומרים חסידיו. טוב, גם ציפי לבני ואולמרט ודן מרידור. בית אידיאולוגי לאומי אינו תעודת ביטוח נגד הפיכה לשמאלני המוכן לוותר על מולדתו. אז הייחוס אינו מוכיח דבר. ונתניהו העיד במפורש על הסכמתו להכיר במדינה פלסטינית, לראשונה בנאום בר־אילן ואחר כך שוב ושוב. הסנגורים המלומדים שלו מסבירים שהוא נאלץ לעשות זאת תחת לחץ כבד של הנשיא אובמה. והראיה - הוא חזר בו. אבל אחר כך חזר מן החזרה, ואיש אינו יכול כבר לדעת במה הוא מאמין, אם הוא בכלל מאמין במשהו. נתניהו גם קיים משא ומתן עם אסד על נסיגה מכל רמת הגולן. רק מלחמת האזרחים בסוריה הצילה אותנו מהקטסטרופה הזאת. 

 

אז מה נותר לעשות? לבחון את מעשיו. גם כשנתגלגלו לידיו אלף הזדמנויות, שבהן הפרו ערפאת והרוצחים מטעמו את הסכמי אוסלו - הוא לא ביטל אותם. להפך. הוא חתם על "הסכם וואי", שנועד להיות שלב ביישום הסכמי אוסלו, והוא נסוג מחברון ומחלק ממדבר יהודה. אף על פי שהוא שב ומשקר במצח נחושה ואומר "תמיד התנגדתי להתנתקות" הוא הצביע בכנסת שוב ושוב בעדה. בלחץ פסקי דין חלוטים של בג"ץ הוא הרס יישובים יהודיים ביו"ש (מיגרון, עמונה, נתיב האבות, שכונות בבית אל), והקים רק יישוב אחד. עמיחי, זה שהוקם עבור עקורי עמונה. זה כל המאזן ההתיישבותי של נתניהו. אה! כן! הוא גם תקע שלט שבו הוכרז על הקמת "רמת טראמפ". לא חלילה יישוב חדש ברמת הגולן, רק שם חדש ליישוב שהלך והתפורר.
 

אז בהתיישבות הוא נכשל. אבל בכלכלה הוא חזק. וגם יחסי החוץ שלנו זוכים לפריחה. ישראל משגשגת במשמרת שלו. יש בין תומכיו, מאנשי "שלמות הארץ", כאלו האומרים שנתניהו רואה את עיקר שליחותו בחיזוקה של ישראל, ואחרי שנהיה חזקים דיינו - נוכל גם להחיל ריבונות על שטחי יו"ש. כי הרי ברור שאם ישראל תהיה חלשה מבחינה בינלאומית וכלכלית - קל יהיה להכניע אותנו אם נעז להחיל ריבונות כזאת. ההיסטוריה של המדינה מאז הקמתה מעידה כי טיעון כזה, גם כשהוא נשמע הגיוני, לא עומד במבחן העובדתי. 
 

מיד בתום מלחמת העצמאות (כשישראל חלשה מאוד מבחינה כלכלית ובינלאומית) סיפח בן־גוריון את ירושלים ואת כל השטחים שכבשנו, אלו המשתרעים הרחק מעבר לקווי החלוקה של כ"ט בנובמבר. לאחר מלחמת ששת הימים סיפחה ממשלת אשכול את ירושלים המזרחית, במצב כלכלי קשה מאוד ומול התנגדות גורפת של העולם. ובגין החיל את החוק על רמת הגולן בשעת כושר מדינית - אבל גם בלי עשירית מהעוצמה הכלכלית של ישראל בימינו, ומול התנגדות ארה"ב, אירופה וברית המועצות.
 

נתניהו מרבה לפזר הבטחות על פיתוח ההתיישבות. מבטיח הרבה ועושה מעט. מכל ראשי הממשלה שקדמו לו - מימין ומשמאל - הוא הבנאי הקטן ביותר. הבטחותיו הן תמיד כלליות מאוד, ואינן מגובות בחתימה על היתרים. אפילו בירושלים הוא בונה בקושי. 
 

אבל תמיד לפני בחירות הוא מפזר עוד הבטחות. מתחייב לבנות וכמובן - לא להרוס ולא לעקור. רק לפני שבוע ביקר בשומרון, ושוב התחייב לא לעקור יותר יישובים. "הנה התחייבות, תרשמו", אמר, "אני נותן אותה בשמי, והיא לא מוגבלת בזמן - לא ניתן לעקור אף יישוב בארץ ישראל, לא של יהודים וגם לא של ערבים. אנחנו לא עוקרים אנשים. גמרנו עם השטות הזו".
 

כמעט מתחת לרדאר חמקה בתוך המלל הנבוב הזה הודעתו לגבי היישובים הערביים. מה לגבי עשרות היישובים הלא־חוקיים שהקימו הערבים בנגב? ההשתלטות השיטתית של הרש"פ על שטחי C? ומה עם חאן אל־אחמר, אשר שוב ושוב התחייב להרוס אותו (באישור בג"ץ) "בקרוב מאוד"? רשמו לפניכם: נתניהו אינו מתכוון להילחם בהשתלטות הערבית על אדמות המדינה. טראמפ אינו מונע ממנו להרוס את חאן אל־אחמר. איפה אובמה כשצריכים אותו? 
 

ריבונות? הצחקתם אותו. "אני גם לא מבדיל בין גושי ההתיישבות לנקודות ההתיישבות הבודדות. כל נקודת יישוב כזאת היא ישראלית מבחינתי. בימים אלו אני פועל להכרה בינלאומית בעקרונות הללו״. מיד אחרי שהקהילה הבינלאומית תכיר בריבונות שלנו - גם נתניהו יהיה מוכן לעשות זאת. את שעת הכושר החשובה ביותר שזימנה לנו ההיסטוריה, את שנות נשיאותו של טראמפ - מבזבז נתניהו בלי בנייה ובלי ריבונות. לא ציונות מעשית ולא ציונות מדינית.
 

אבל לא זו אף זו. לא די בכך שלא החיל ריבונות על גרגיר אדמה אחד - הוא מחליש את התביעה לריבונות. הוא השלים עם סימון מוצרי יו"ש והגולן. לפני חודשים אחדים הסכים לחתום על חוזה סחר עם בריטניה המחריג את "השטחים הכבושים". ורק השבוע הסיר נתניהו את ההתנגדות הנמשכת כבר שלוש השנים לחתימת הסכם סחר חופשי עם קוריאה הדרומית. ההסכם חשוב. הוא עשוי להוזיל את מכוניות קיה ויונדאי, את הטלפונים של סמסונג והמחשבים של LG. גם היצואנים והמו"פ שלנו עשויים להרוויח מההסכם. אבל ההתנגדות לחתימה נבעה מדרישת קוריאה שהוא לא יחול על מוצרי יו"ש ורמת הגולן.

וכשם שנתניהו נכנע לאיחוד האירופי בעניין הסכם "הורייזן 2020", הנה, אולי בגלל צורך דחוף לביקור ממלכתי לפני הבחירות - ויתר נתניהו על האידיאולוגיה. היתרונות הכלכליים קיימים, כמובן, אבל אלו היו קיימים גם לפני שלוש שנים. אפשר להבין: הכלכלה חשובה לו. וההתיישבות ביו"ש וברמת הגולן באמת אינה מעניינת אותו. נתניהו מנהיג פרגמטי. לא אידיאולוגי. מ.ש.ל.